ביוזמת ראשי ישיבות ההסדר: אוניברסיטת אריאל פותחת תכניות לגברים בלבד

זוכרים את בובות הקפיץ ששיחקנו בהן בילדותנו? מדובר בבובה קטנה שאם מסובבים לה את המפתח בגב, היא הולכת כמה צעדים, ואם נותנים עוד סיבוב – היא פוסעת עוד קצת. וכמו שקרא לכך חברי מימי הישיבה: כל הזמן ממשיכים לסובב לבן-אדם את המפתח בגב, כדי שהבובה הדתית תמשיך לנוע.

אוניברסיטת אריאל פותחת מסלול לימודים לגברים בלבד. ללא נשים (וגם ללא חילוניים...). מן הסתם יתכן שבעתיד יוקם גם מסלול לנשים בלבד. ידיעה המדווחת כאן, וכאן.

והנה הנימוקים המופיעים באתר "בתי מדרש ישיבתיים", ארגון שהוקם על ידי הרב אביב זגלמן, בנשיאות הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת מעלות, ובראשות משותפת של ראשי ישיבות ורבני ערים רבים:

עדיף ללמוד תורה במתכונת ישיבתית שעוצבה במסורת הדורות: בימ"ד, חבורה, רב, חברותא, שיעור, דיבוק חברים, תסיסה ושמחה.

עדיף ללמוד בבימ"ד גמיש, המאפשר התאמה אישית בזמנים ובתכנים.
עדיף שבתי המדרש לסטודנטים יהיו של הישיבות והרבנים.
עדיף ללמוד תורה לשמה, גם כשזה לא 'משתלם'.

אני לא מבסוט. למה? בואו נתחיל דווקא בצדדים בהם אני תומך:

1.      צניעות. לא אופנתי, אבל חשוב מאוד. באוניברסיטאות, סטודנטיות מרשות לעצמן להתלבש בצורה שהן לא היו מרשות לעצמן להתלבש כמעט באף מקום עבודה בו עובדים בוגרי אקדמיה. לא במשרדי ממשלה ולא בחברות רציניות במשק. או כפי שאמרה בסרקזם מרצה חילונית שלימדה אותי באוניברסיטה (שלבשה מחשופים בעצמה) "מכללה היא יותר 'אוניברסיטה' ככל שגובה העקבים של הסטודנטיות גדול יותר". ודי לחכימא ברמיזא. אין קוד לבוש באף אוניברסיטה נורמלית בארץ. וחבל.

2.      במסגרות נפרדות-תורניות שכאלה, יש בדרך כלל יותר משבצות זמן שאמורות לאפשר לאנשים ללמוד תורה (במסגרות בית מדרש כאלה ואחרות). עצם העובדה שיהודי ניגש ללמוד תורה היא מעשה שיש לו משמעות רבה מבחינה רוחנית.

ועכשיו למה לא:

בידול, בידול, בידול. קהלים שהשתייכו בעבר לבני עקיבא, שחרתה על דגלה להשפיע על החברה הישראלית – הולכים ומתבדלים, הולכים ומבצרים עצמם לדעת. פחד הוא פקטור מרכזי בסיפור הזה. המילה "מטריד" הפכה לקלישאה חבוטה בשיח של השנים האחרונות, אבל אותי הסיפור הזה באמת מטריד, כי הוא חלק ממגמה של ציבור חרד"לי או רבני.

כי מה יהיה המצב באוניברסיטאות לאחר שציבור בוגרי הישיבות, ציבור רציני מאוד מבחינה דתית, ידיר עצמו מהן? בתכניות הנורמליות באוניברסיטאות תיווצר חברה חילונית למהדרין, המכילה בעיקר (לא רק) דתיים חסרי חוט-שדרה-דתי, שייטמעו בחברה החילונית, ולא ישפיעו עליה. אנשים שילמדו באוניברסיטה לא יפגשו קול דתי משכיל, בוטח בעצמו, בשיח אקדמי בוגר, וזה מתכון לדלות וחד-צדדיות של הדיון באקדמיה ה'רגילה'. גם הלומדים הדתיים ודאי יפסידו מכך שהשיח יהפוך דל יותר ומאתגר פחות, וודאי שהדתיות שלהם תהיה חלשה יותר, כי לא עמדה בהצלחה אל מול השונה.

כעת אעבור לאחת הטענות המרגיזות שמובאת בציטוט מאתר "בתי מדרש ישיבתיים":

עדיף שבתי המדרש לסטודנטים יהיו של הישיבות והרבנים.

אהה... ואם לא? מהי החלופה? בית המדרש בכולל באוניברסיטת בר אילן אינו בראשות הרב שבתי רפפורט? ראש ישיבה לשעבר, תלמיד חכם שאין עוררין על רבנותו וידענותו? האם אין כאן כלל עניין של מאבקי שליטה על קהל שומעי-הלקח?

נעבור לטענה נוספת, מובלעת, שלא כתובה בציטוט שהבאתי למעלה, אבל נוכחת כאן מאוד, ונאמרת בגלוי על ידי מובילי התכנית:

בדור הראשון הוקמו ישיבות תיכוניות. בדור השני הוקמו ישיבות הסדר, גבוהות ומכינות. החזון של 'בית מדרש ישיבתי' הוא לבנות את הדור השלישי, ישיבות לבוגרים המצויים בעולם המעשה.

הסבר לציר שאני מוצא בציטוט הנ"ל: בגיל 13 או 15 נכנס נער לישיבה תיכונית, שם המדריך מעיר אותו כל בוקר לתפילת שחרית. במהלך השנתיים האחרונות ללימודיו (לפחות) בישיבה התיכונית, משפיעים עליו להמשיך לישיבת הסדר. אחת הסיבות לכך היא שאחוז גבוה מתוך המתגייסים הדתיים לצבא מיד בסיום התיכון מורידים את הכיפה במהלך השירות הצבאי (נשים כרגע בצד את העניין שמן הסתם חלק מהם מתגייסים בכוונה ישירות לצבא, על מנת להוריד את הכיפה).  אז הומצאה ישיבת הסדר שמטרתה להחזיק את הבחור עוד קצת כדתי (בישיבה, החברים של התלמיד יעירו אותו לתפילת שחרית). במהלך הישיבה הבחור מקבל גם שירות צבאי מקוצר, ואם ירצה השם נצליח גם יתחתן במהלך הישיבה (והרי קשה יותר להוריד כיפה אחרי שהתחתנת עם בחורה תורנית). לקינוח, למי שעדיין נשאר רווק, או שאשתו אינה מחנכת דגולה (היינו: שלא מעירה אותו להתפלל שחרית וללמוד דף יומי בערב), הרי שהמצאנו את הדור השלישי: "בתי מדרש ישיבתיים", הכוללים מסלול לימודים נפרד באקדמיה + לימוד במתכונת הבית-מדרשית. ככה שלא תראו בנות וחילוניים כמעט בכלל בין גילאי 13-27, ותמיד יהיה מי ש"יעיר אתכם לתפילה" או שיעזור לכם לייצר אווירה ש"אני לא יכול לוותר על דף יומי". בהמשך, אותו אדם יצטרך לקום מוקדם בבוקר כדי ללכת לעבודה, ואז נקווה שהוא יתפלל שחרית במניין, ובהמשך, הוא עצמו יעיר את ילדיו לתפילה בבוקר – וגם ישלח אותם לישיבה תיכונית.

מה טוב ומה נעים. זוכרים את בובות הקפיץ ששיחקנו בהן בילדותנו? מדובר בבובה קטנה שאם מסובבים לה את המפתח בגב, היא הולכת כמה צעדים, ואם נותנים עוד סיבוב – היא פוסעת עוד קצת. וכמו שקרא לכך חברי מימי הישיבה אפי בכר: כל הזמן ממשיכים לסובב לבן-אדם את המפתח בגב, כדי שהבובה הדתית תמשיך לנוע.

בכל מקרה, בתי מדרש ישיבתיים הוקמו, ותכניות לימוד נפרדות לגברים – הוקמו ויפעלו. והתועלות שבתוכניות אלו – בצידן, ואיני שולל אותן, ולהיפך: פירטתי שתיים מהן למעלה. אני כן חושש מאוד משתי מגמות ארוכות טווח שנמצאות בתאוצה בשנים האחרונות:

1.      הציבור הדתי-לאומי "מחנך את עצמו לדעת". כל דבר הופך להיות שאלה חינוכית, והרי בחינוך צריך להקפיד מאוד על הגבולות. בנוסף, צריך לדבר בשפה ברורה ובהירה. ולכן השיח בציבור הדתי נוטה הרבה פעמים להסתכם ברמה הנמוכה של עלוני השבת (פעם קראו להם 'עלוני פרשת השבוע'), וברמה שמתאימה לדיונים של ילדים בני 15.

2.      התחרדות והקצנה כתוצאה מפחד מהעולם החילוני, והאפקטיביות הגבוהה של שליטה בקהל סגור ומונוכרומטי: קהל כזה ילמד במוסדות שתגיד לו וישלח את ילדיו למוסדות כאלו, יתלבש כמו שתגיד לו, ומה שאני חושש שיהיה היבוא החדש מהעולם החרדי: בוגר ישיבה שגם יעבוד היכן שתגיד לו.

למעשה, מעניין לשים לב שכרגיל התכניות האקדמיות הנפרדות לגברים מבית המדרש הדתי-לאומי, מתמקדות בחינוך או במקצועות טכניים או מדעים מדוייקים, ולא במדעי החברה והרוח, שהם המעצבים האמיתיים של החברה הכללית לאורך זמן. גם מדעי המדינה שיילמדו בתכנית של אוניברסיטת אריאל – יילמדו כמקצוע משני בלבד.

את בעיית הצניעות באוניברסיטאות אפשר לנסות לפתור באמצעות ניסיונות לגבש יחד עם סגל המוסד קוד לבוש בסיסי, כפי המקובל במקומות עבודה. זה יסייע גם לשמור על המכובדות האקדמית. בנוסף, אפשר לחזק את החוסן הרוחני של הלומד, וגם ללוות אותו מבחינה רוחנית (אם הוא מעוניין בכך). את הרצון לאפשר יותר לימוד תורה אפשר לממש באמצעות חיזוק בתי המדרש השונים הפועלים באוניברסיטאות (חלקם לדתיים, וחלקם פונה גם לחילוניים), ובאמצעות הקמת בתי מדרש נוספים – בתוך המוסדות, וחוצה להם, בקהילה.

"ישיבה היא כמו תיבת נוח. זה מקום אוטיסטי וסגור, אבל כשיש מבול – נכנסים לתיבה ומסתגרים מפני העולם". כך אמרו בישיבות של אירופה. כיום מקובל לומר שישיבה היא תיבת נוח במשמעות של חממה, שטוב להיכנס אליה למספר שנים כדי לצאת מחוזק יותר בהמשך". תורה אמורה להשפיע על החיים ועל החברה הרחבה. כך לימדו אותי רבותיי בישיבה. אז מתי בדיוק נפסיק להסתגר?

 

על סבתא ועל השואה

אני בא לכתוב על השואה, וישר חושב על סבתא אהובה. למה דווקא סבתא אהובה? בשואה נרצחו 6 מיליון יהודים, ושרדו בטח עוד מיליון. למה אני נדבק דווקא אליה?

אפשר להגיד ששישה מיליון זה מספר בלתי נתפס, וסבתא היא הצוהר שלי לסיפור הזה. שביל שאפשר לגשת בו אל הבלתי-נתפס הזה. אבל אפשר גם להגיד בנאיביות גמורה שסבתא שלי עניינה אותי ומעניינת אותי הרבה יותר מהשואה. השואה עבורי היא סיפור חסר פנים, מרושע ואיום (ואם נקבל את טיעון ה"בנאליות של הרוע" של ארנדט - מרושע עוד יותר), ואילו סבתא אהובה היתה בנאדם עם פנים. שאהבה, ונתנה, וחמלה, והתעקשה. וגם הרבה פעמים הפחידה. פעמים ספורות הפחידה אותי, ופעמים רבות הרבה יותר הפחידה את שני ילדיה, ובפרט את בנה בכורה. 

היתה בה ועקשנות שלא תאמן, והמון נחרצות ונחישות, ודבקות במטרה. והמטרה היתה לחיות, בעצמאות. בקומה זקופה, בזכות עצמה. ולהיות נורמלית. היה לה פחד אינסופי שיגדירו אותה כמשוגעת. שמישהו יום אחד יתפוס אותה, ויגיד לה: "גברת אהובה! אנחנו יודעים טוב מאוד על הטירוף שמתרוצץ בתוכך, על המספר באושוויץ שלא חרתו על בשרך, אבל נחרת עמוק בנפשך, באופן בל יימחה, בלתי-ניתן לתיקון, ואת משוגעת, וזה סופי ומוסמך". פעם היא נכנסה לבית החולים איכילוב ושאלה שם רופא שעבר במסדרון איך מגיעים למחלקה מסוימת. הוא אמר לה לעלות במעלית לקומה 5. היא העירה שיש אנשים שמפחדים לעלות במעלית, והוא אמר לה ש"כאן זה לא בית חולים פסיכיאטרי". כשאמרו לה משפטים כאלה, היא היתה בטוחה, ממש בטוחה, שמדברים בדיוק עליה, שהיא באמת משוגעת, ושהיא לעולם לא תצא מזה. ואם היא תרשה לעצמה לחשוף את רגשותיה, זכרונותיה, ואת הטירוף שהטביעו בה ושהתרוצץ בתוכה - היא לא תשלוט על הייאוש, האימה, הבכי שחנקה כל השנים, העצבות - ושאושוויץ יכבוש אותה מחדש, לנצח, וינטרל את יכולת התפקוד שלה. היא פחדה פחד מוות שידביקו עליה תווית של משוגעת, של מוכה חסרת-תקנה, ושהיא לא תצליח לעולם לעבוד עלינו ולשכנע שהיא שייכת לעולם הנורמליים.

אני דווקא חוויתי אותה כאדם נורמלי, מרשים, חזק, מדהים. שנאחז בחיים בהצלחה, על אף ולמרות אינסוף סיבות. דוד שלי, לעומת זאת, חווה אותה כאישה פתולוגית לחלוטין, שהעבירה אליו כבר בילדות את החרדות הנוראיות והאינסופיות שלה על העולם כולו, ובכך לתחושתו הרסה את חייו באופן שיטתי ומתמשך, ומגיל 6 ועד גיל 62, אז עזבה אותו - עזבה בגוף, אבל לא בנפש.

היתה לסבתא אהובה הערצה אדירה להשכלה ואסתטיקה. שפת האם שלה היתה גרמנית, השפה השניה הונגרית. יידיש היתה רק השפה השלישית או הרביעית. והנה התרבות הגרמנית, שסגדה להשכלה ולאסתטיקה, ובשמן רצחה 7 או 8 מיליון איש (גם מתנגדי משטר, חולי נפש, הומוסקסואלים, צוענים ועוד), וגרמה להרג של עוד עשרות מיליונים. הרצח היה בשם האסתטיקה - "טוהר הגזע" וטוהר האנושות, ובחסות המדע - בשם תורת הגזע ובעזרת הטכנולוגיה שגויסה לרצח המונים. אבל סבתא המשיכה להעריץ השכלה. לעתים סיפרה שהיא הלכה להיבדק אצל פרופסור מאן-דהוא, וכאשר היתה מזכירה את השם המפורש "פרופסור", היה זה נשמע כאילו נגעה באלוהים עצמו. ועוד לא הזכרתי את העובדה שהיתה מקפידה לקנות מכונות כביסה מתוצרת גרמנית, "משום שזה הטוב ביותר".

אם מישהו נתן לה משהו בחינם, או במתנה, ולו הדבר הפעוט ביותר, היא תמיד חשבה שזה "יפה מצדו". מבחינתה העבירה הגדולה ביותר היתה לחשוב שמישהו חייב לה משהו. תמיד עיצבנו אותה הישראלים שנוהגים לשאול "מה הזכויות שלי? מה מגיע לי?" - "מה מגיע לך?" השיבה פעם לאישה אחת, "קדחת! קדחת מגיע לך!". 

היא היתה מגישה כוס מיץ לאורחים שלה על גבי מגש קטן, עם מפיות בדוגמה פרחונית תואמת למגש. והיתה טורחת להסביר לך, מדי שבוע בשבוע, שהמפיות תואמות למגש. היא לא היתה סנילית, אבל היא היתה קפדנית מאוד. עקבית מאוד. כנראה היתה זו תוצאה של החינוך מהבית, וגם של האנרגיה שהשאירה אותה בחיים לאורך כל צעדת המוות, מאושוויץ הארורה ועד גרמניה. לפני כחמש שנים עברה צינתור לפתיחת ווריד בצוואר, והרופא שניתח אותה אמר בסיום הניתוח לאמא שלי: "ביצעתי את הניתוח הזה מאות פעמים, ומעולם לא ראיתי כלי דם סתומים כמו אצל אמא שלך. איך היא חיה?!".

היא שנאה קיטורים ובכיות. "למה הן בוכות?! אני תמיד נלחמתי בחיים שלי להיאחז בכל קרן שמש, גם כשלא היה קל". סבתא הקפידה ללכת לקונצרטים ומוזיאונים, ולהאזין למוסיקה קלאסית ברדיו מדי יום שישי. כי התרבות הגרמנית לא רק רצחה את משפחה, אלא היתה גם ערש ילדותה. ובמובן מסוים, התרבות הזו היתה בשבילה קרש הצלה של ממש. היא שמחה מאוד ללכת לעבודה, והיתה סבתא למופת. אני זוכר איך כילד בן שש היא היתה חותכת לי את השניצל (מעשי ידיה) לקוביות מרובעות, מדוייקות, שוות בגודלן, ואני הייתי מתפעם מן היצירה ההנדסית ואוכל בשמחה. ולא מבין, לא מבין שהדיוק הזה הוא פתולוגי, אבל גם הבסיס והיסוד לקיומך, סבתא. וכשהיית איכשהו תמיד מצליחה לנקות את צלחת המרק, את הכף האחרונה שלא הייתי מצליח לאסוף, כבר הבנתי שאלה השאריות "משם". ואיך היית שומרת בקנאות את מפיות השולחן גם לארוחה הבאה, אפילו אם התלכלכו קצת (כל עוד לא הוכתמו לחלוטין), והיית תמיד מסבירה לנו כמה מצוין שיש מפיות כאלה, להתנקות בסוף הארוחה. וכשגדלתי, הבנתי שכנראה חוסר ההיגיינה מ"שם" עדיין מאיים עליך.

סבתא, איזו אישה חזקה היית. איך הצלחת להיאחז בחיים האלה, עם כל הייאוש שיש בהם, וכל המעגליות המתסכלת הזו שלא נגמרת. והושאה הזו שישבה עליך, וניסתה תמיד לחנוק לך את קרן השמש בה נאחזת. אני מתגעגע אליך מאוד סבתא. החיים התאכזרו אליך, אך היית גדולה מהחיים.

 

 

***********

הבהרה: רשומה זו היא אסופת מחשבות וזכרונות אישיים שלי בלבד, ואין בהם על מנת לנתח באופן אובייקטיבי את דמותו של סבתא אהובה.

***********

סבתא אהובה לוי לבית שטרן, נולדה באוז'הארוד ('אונגוואר' בלשון היהודים) שבצ'כוסלובקיה ב1928, היתה במחנות שטוטהוף ואושוויץ (שם נרצחו הוריה ושלושה מששת אחיה), ונפטרה לפני 3 חודשים, בינואר 2013. אהבתה הגדולה לבני משפחתה - תיזכר לברכה.