נשים - מסכנות או מסוכנות?

צריך להגן על הנשים, או להתגונן מפניהן?

הרב שמואל אליהו פרסם מאמר בשבת האחרונה (בהקשר של פרשת אישה-סוטה שבעלה חושש כי אינה נאמנה לו), בו הוא מסביר למה בנות לא אמורות להתגייס לצה"ל, ובכלל למה צריך להיזהר מאוד בשילוב נשים במקומות עבודה וכו':

יש בנות שמתגייסות לצה"ל מתוך אמונה כי הן תוכלנה לשים גבולות ולשמור על האמונה והערכים שלהן גם בסביבה גברית חילונית. אפשר לבדוק את נכונות ההנחה הזו מתוך פרשת השבוע ומהפרשיות הציבוריות שמלוות אותנו פעם אחר פעם ללא הפסקה. הפרשה הציבורית האחרונה היא של העיתונאי הבכיר עמנואל רוזן שניצל בשיטתיות עשרות עיתונאיות ועובדות מערכת, נשים דעתניות וחזקות שנפלו בפח, נוצלו ונזרקו אחת אחרי השנייה

אם כן, הרב אליהו מביט בריאל-פוליטיקה של יחסי הכוחות של העולם הכוחני של ימינו: גברים מרשים לעצמם להתנהג באלימות (במקרה דנן אלימות מינית) כלפי נשים, בפטרונות ובאופן מנצל. נשים רבות לא מצליחות להינצל מיחס זה, ו"נופלות בפח". בתשובה אחרת, מלפני כשמונה שנים, הוא משיב לנערה ששאלה אותו האם להתגייס לצה"ל:

מי יכולה לעמוד מול אלוף שמנסה להרויח על חשבונך איזה הנאה קטנה מלוכלכת.
קצין בכיר מול טירונית חדשה.
הוא לא חושב על העתיד שלך למשך שנים, הוא חושב על ההנאות שלו של הרגע.
את יודעת שדקה אחר כך הוא לא יתיחס אליך. אבל כשהוא צריך את שלו - הוא יתן את כל היחס שבעולם.
יש לו כוח. ויש לו דרגות. ויש לו עוצמה. ויש לו כריזמה. ויש לו לשון חלקה. והעיקר שיש לו שליטה עליך. ואחר כך מה תעשי?

הרבה בנות חשבו שהם יוכלו לעמוד מול הקצינים הדורסנים הללו והתברר להם שהכוח שלהם הוא מוגבל. ומי יאמין להן מול מילה של אלוף או סגן אלוף. ולפעמים זה ספק "הסכמה" וספק "לחץ".

בקיצור למה לך להיכנס למקום כל כך "מקולקל" מבחינה של כבוד ויחס לנשים.

אם כן, האישה היא טיפוס חלש בהיררכיה החברתית, קל לאיים עליה (לעתים גם ניתן לפתותה. אני לא אזכיר כאן את 'נשים דעתן קלה'), וקל להטריד אותה או לאנוס אותה. לכן, חלשה ויקרה שלנו – אנא התרחקי ושמרי נפשך.

בלי קשר לכך שהרב אליהו מגיע ממשפחה של מקובלים, ואני בטוח שהוא מכיר היטב את הרעיונות שאביא להלן, כאשר אני קורא דברים מעין אלו שציטטתי כאן, אני נזכר בתורה חסידית של האדמו"ר הזקן (שנלמדה ביום שני שעבר בבית המדרש "זיהרא"), שנותנת מבט הפוך לחלוטין על מצבי פיתוי וחטא. בקצרה, בקבלה דווקא האישה מתוארת כמלאת תאוות, יצרים, וכוח פיתוי אדיר – שצריך לרסנם בקפידה רבה. ואילו הגבר מתואר כאדם שהיצריות שלו לא מפחידה – בקיצור: תמונה הפוכה.

המעניין והמצחיק הוא שהאדמו"ר הזקן משווה דווקא בין שתי דמויות גבריות: קורח ואהרון. אלא שדמותו של קורח מייצגת אדם שהצד הנשי שלו דומיננטי מאוד (ולכן הוא 'נשי'), ואילו אהרון מייצג בעיקרון את הדמות הגברית הסטריאוטיפית בקבלה.

לא אכנס כאן לעובי הקורה של התורה החסידית המדוברת. רק אציין שעל פי הסיפור המובא בה, קורח, המשתייך לשבט לוי – הצטווה לגלח את שער ראשו, ואילו אהרון הכהן, בכיר בני שבט לוי – מגדל זקן לתפארת. קורח מקנא באהרון, ומתמרד כנגד ההסדר הזה. האדמו"ר הזקן מסביר כי השערות מייצגות כאן אור אלוקי גדול מאוד, שפע אדיר, המתגלה דרך כוחות הגוף ותאוותיו. אהרון, המייצג דמות גברית שתיקנה, ובעיקר עידנה את הגופניות שלה, מורשה לגדל את שערותיו, ואילו קורח, המייצג דמות נשית, שהמיניות שלה עוצמתית יותר, ויטאלית יותר – אך גם פרועה וכאוטית יותר – מצוה לגלח את שערותיו. בהקשר ההלכתי, העניין קשור ומרמז לחובת אישה נשואה לכסות את שערה (אם זאת, אין סוגיה זו מעניינו של מאמר זה).

אם כן, הגבר מייצג את מי שהתאווה שלו רכה יותר, חלשה יותר, וגם מסוכנת פחות – ואילו האישה היא בעלת התאווה הבלתי-מרוסנת. אם נבנה חברה המאמינה בתיאור שכזה (על פי הקבלה, כאמור), הרי שצריך להיזהר לא בשילוב נשים בחברה – אלא דווקא בשילוב גברים. לא נקבל אף גבר למקום עבודה שיש בו אפילו מזכירה – כי הרי האישה מיד תפתה אותו, ותגרור אותו לחטא. גם אם הגבר ינסה לברוח – הרי שהיא תלכוד אותו ברשתה. אם כן, החשש הוא לא שהגברים יאנסו נשים – אלא שנשים יאנסו גברים דתיים או נשואים להתנהג בצורה מינית מופקרת.

ברור לי שהתמונה שאני מצייר כאן הזויה, ואני מצייר אותה לצורך ההמחשה בלבד. בעולם כזה, אישה ש"הצליחה" לפתות גבר אינה הקורבן, כי אם הגבר הוא-הוא הקורבן. הוא החלש. הוא זה שמיניותו תמימה, טהורה וחלשה (בדיוק כפי שהרב אליהו מצייר את האישה), ואילו האישה היא האלימה, היא המנצלת (אם תרצו), והגבר הוא החלש. אם הגבר הוא החלש, בואו נצניע אותו, נכניס אותו למסגרות נפרדות, נאסור עליו להתגייס לצבא או לעבוד בתקשורה (כי יש שם נשים, והן כוחניות!!). נאסור על גברים לעבוד בענקית האינטרנט 'יאהו', כי המנהלת שם היא אישה, ולנשים הרי יש יצר מיני מופקר ולא מעודן. אז בוא נמנע מגברים חלילה להיות מנוצלים ו"להיזרק לפח" ע"י נשים שכאלו...

התמונה הזו וודאי מוגזמת מאוד, בדיוק כפי שהטענות של הרב אליהו מוגזמות: לא כל הנשים חסרות עמוד שדרה, ויש נשים שמסוגלות להעיד גם נגד נשיא המדינה (א' ממשרד התיירות)! מנגד, יש גם גברים רכי-אופי ויפי נפש שלא מסוגלים למחות נגד עוולות הנעשות להם, ואולי נייעץ להם באופן אישי שלא להיכנס לעולם העסקים או לא להתגייס ליחידות 'קשוחות' בצבא.

הצגתי לעיל תמונה מאוד בינארית ודיכוטומית על פי הקבלה לגבי המשמעות של ההשתייכות המגדרית של אדם לגבי המיניות שלו – בדיוק כפי שהרב אליהו הציג תמונה בינארית למדיי לגבי היכולת האסרטיבית של נשים וגברים. אבל בכל אדם יש צד גברי וצד נשי – יש גברים שהינם רכי-נפש ועדינים – ויש נשים היודעות לעמוד היטב על שלהן. כך גם יש גברים להם מיניות דומיננטית או פרועה, ויש גם נשים להן יש מיניות פרועה, או לחילופין מרוסנת – האר"י תמיד הקפיד להדגיש, כאשר דן במשמעות של ההתשייכות המגדרית – כי האדם הוא 'עולם קטן', וכי כל אדם מכיל בתוכו צדדים גבריים ונשיים גם יחד – העשויים להתבטא באופן חיובי או שלילי – דומיננטי או רציסיבי.

די לאלימות מינית או לוולגריזציה מינית, ודי להדרה של בני המין השני. בכולנו יש מיניות, בכולנו יש תמימות, ובכולנו יש נטיה כזו או אחרת לאלימות. די להאשים את האחר, להתנשא עליו או להרחיק אותו.

שיוויון הזדמנויות ושיוויון נגישות – לכולם!

לאחר שדאגנו לחברה מוסרית, נזכיר רק כי האידאל האוטופי שמצייר האר"י בכתביו אינו חברה 'מוסרית' אך משעממת ונטולת תשוקה – אלא חברה שהכוחות התוהיים ביותר, החייתיים ביותר, אכן שולטים בה – אך אלוקים נוטל מן החייתיות את הכיעור שבה, ומותיר אותנו עם גוף ויטאלי – אבל לא ויטאליות שהורסת, אלא מחיה – גוף שאלוקים מתגלה דרכו באופן העוצמתי ביותר, וגם הקדוש והמתוקן ביותר. בקישור כאן תמצאו הרחבה בנושא זה.

 

הרחמנות גדולה עלינו

האדם מנסה שוב ושוב לעלות לקב"ה, להתקרב אליו, אך בכל פעם נכשל מחדש: חולשות אנוש, הרגלים רעים, יצרים, טרדות הקיום היומיומי ושאר זוללי אנרגיה – כולם עוצרים בעדו מלהתעלות מעל רצונותיו הקטנוניים ותאוותיו הלא מלאכיות בעליל.

במאמר זה ברצוני להעלות שני מקרים בתחום התשובה בהם האדם מגיע למבוי סתום, ולהציג שני פתרונות מקוריים, שהציע מאסטר שְלֵיחו לא נס גם כמעט 200 שנה לאחר מותו: ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן מחב"ד. פוסט זה, והבא אחריו, הם מעין סיכום ללימוד שהתקיים בשבועות האחרונים בבית המדרש התל-אביבי "זיהרא".

"לא יוכל"

בפרשת כי-תצא מופיע סיפור אנושי, שבממד מסוים מדבר על כל אחד ואחת מאיתנו:

כי תהיין לאיש שתי נשים: האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה. והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שניים מכל אשר יימצא לו, כי הוא ראשית אונו – לו משפט הבכורה.[1]

ובכן: לאדם המדובר יש שתי נשים, אהובה ושנואה, וכמו בכל הסיפורים הטובים, הבן הבכור נולד דווקא לשנואה. כמובן שהאב יכול לאהוב את בנו ללא קשר לאמו, אך מסיבות די מובנות הוא מעדיף את בנה של האישה האהובה על פני בנה של השנואה.

התורה מצדה לא אוסרת על האדם להעדיף את בן האהובה, אלא לבכר אותו, כלומר: להפכו לבכור, כאשר המשמעות המעשית היא כמובן לתת לו חלק מוגדל בירושה. המשנה נוגעת בדין זה באופן מעניין,[2] ומבהירה שלאדם יש רשות כל עוד הוא חי לתת את כל רכושו במתנה לבנו האהוב, כך שלא יישאר לו רכוש שיעבור לבן השנוא, אבל בכל הנוגע לשאלת הבכורה (וחלוקת רכושו לאחר מותו) – פשוט אין לו יכולת שליטה ("לא יוכל" לבכר את בן האהובה). בן השנואה הוא "ראשית אונו" – ולכן לו משפט הבכורה. הקב"ה קבע מי יהיה הבן הבכור, ולבני האדם אין יכולת להשפיע על כך.

האדמו"ר הזקן מפרש באופן מעניין את הפרשה המדוברת.[3] שתי הנשים הן שתי אנרגיות המתרוצצות בקרבו של האדם: הראשונה, היא האישה האהובה, מכונה 'הנפש האלוקית' – מקור גאוותו של האדם, חלק אלו-ה ממעל, החלק בתוכנו שהופך אותנו לנזר הבריאה. הנפש השנייה היא הנפש הבהמית, שמיוצגת בפרשתנו בדמות האישה השנואה – היא מקור כל היצרים, החולשות, הרצונות הגשמיים שמניעים אותנו משל היינו בהמה. באופן טבעי, האדם אוהב יותר את הנפש האלוקית שבו, שהרי היא כרטיס הביקור היותר יפה שלו. אך אליה וקוץ בה: הבן הבכור נולד דווקא לאישה השנואה. קרי: ראשית אונו של האדם, מקור כוחו עלי-אדמות, נמצא דווקא בקרבה של הנפש הבהמית עמה גדל האדם מיום לידתו ויהיה קשור אליה עד יום מותו. היא זו שתניע אותו לחטוא, והיא זו שתתן לו את הכח (הפיזי, לכל הפחות) לשבת וללמוד תורה.[4] דווקא הכוח הבלתי-רצוני והלא כל-כך אלגנטי הזה, ולא הכוח האלוקי הנתון לשליטתנו המודעת במידה רבה יותר.

עם הוויטאליות הבהמית ניתן לעבוד בשתי דרכים: בדרך נמוכה, בהמית, דורסנית וחסרת רסן – או בדרך מעודנת וגבוהה יותר. לדוגמה, ישנו אדם נחמד מאוד שאני מכיר, שנוהג מדי פעם להגיד לאנשים סביבו: "אתה אל תראה אותי ככה! אני אמנם לא נראה דתי, אבל אני עושה הרבה מתן בסתר!". ב'סתר'? מדוע הוא מפרסם זאת? אלא שכנראה חלק משמעותי מ'ראשית אונו' של אותו אדם הוא יצר כבוד שמניע אותו באופן משמעותי, ומביא אותו גם להישגים. ההישגים הללו יכולים להיות סממני סטטוס, כגון מכונית, בגדים, בית יקר וכדומה, ויכולים להיות גם הישגים חיוביים יותר, כמו היכולת לתת לנצרכים. בסופו של דבר, גם אם אותו אדם היה מתוחכם יותר, או למצער מאופק יותר, ולא היה מגלה לכולם את רצונו בכבוד – עדיין היה הכבוד אחד המניעים המרכזיים שלו (בצדה, כמובן, של אהבת האנוש שבו). הרצון לזכות בכבוד נתן לו כח מאוד משמעותי שמאפשר לו להרים הפקות מרשימות של 'מתן בסתר', כגון חלוקת חבילות מזון לנזקקי השכונה וכדומה.

מוסיף האדמו"ר הזקן ואומר שלא יעזור לאדם לנסות להתחמק מ'ראשית אונו', מאותו כח ראשוני שמניע אותו ('תהליכים ראשוניים' בשפתו של פרויד), שכן הוא-הוא ראשית אונו! לו משפט הבכורה! זה הכוח החזק ביותר במגרש המשחקים שלו! מכאן מזמין האדמו"ר הזקן את האדם לעבודת הבירור: מחד, להעלות את הנשגב שבאותו הכוח המרכזי שמפעם בתוכו – ולממש אותו באופן חיובי. מאידך, לדחות את הצדדים שאין ביכולתו להעלותם.[5]

האדמו"ר הזקן מצביע על שתי דרכים מעשיות המאפשרות לאדם לעשות את עבודת הבירור:

הראשונה היא כמובן ההתבוננות:[6] להכיר בכך שאותו כוח, אותה התאווה שמניעה אותי – היא גילוי קטן של בורא העולם בכבודו ובעצמו. אלא שהתגלותו של הקב"ה באמצעות אותו הכוח היא ענווה ושפלות מצד הקב"ה, שהרי אין ערוך בין אותה ההתגלות לבין עצמותו האינסופית של הקב"ה, ומכאן מתעורר האדם לטהר את כוחות נפשו ולדחות את הצדדים החשוכים שבה.[7]

הטכניקה השנייה היא התפילה. בתפילה האדם מבקש מהקב"ה שיגלה לנגד עיניו ששורש כל תאוותיו בקודש הוא. "ברוך אתה ה'" – האדם מתפלל אל ה' באמצעות המילה 'ברוך', שהיא לשון המשכה והשפעה, ומבקש ש'אתה' (עצמיות הקב"ה) יהיה ברוך (כלומר נגלה) אלינו. אנו רואים את הופעת הקב"ה רק כ'אל מסתתר',[8] ואנו מבקשים שגם פנימיות הקב"ה תתגלה אלינו, כך שנכיר באופן ברור שלא יכולה להיות אף תאווה (כבוד בדוגמה שלנו) שאינה קדושה כולה בשורשה, משום שכל העוצמות כולן – הן גילוי של הקב"ה. דרך מסוימת של תפילה היא אמירת י"ג מידות הרחמים. אמירתן, כך מפרש אדמו"ר הזקן, אינה מתוך יראת העונש המובילה אותנו לבקשת סליחה, אלא מתוך רצון שה' ירחם עלינו, ומתוך כך יתגלה אלינו רצונו העליון ביותר – שיחשוף את הטוב שבעוצמות המוליכות אותנו, ומתוך כך ממילא יעלים את הרע שבהן. כאשר תהיה התגלות הרחמים הזאת, הרי הרע שבנו יתגלה כטוב, ואז יהיה יתרון אורו כאור הבא מן החושך – שכוחו לגבור על החושך גדול מכוחו של האור ה'תמים' לגבור על החשכה.

 

המשך - בפוסט הבא

---

[1] דברים כ"א, ט"ו-י"ז.

[2] מסכת בבא בתרא, פרק ח, משנה ה: האומר "איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים", "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו", לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. המחלק נכסיו לבניו על פיו, רבה לאחד ומעט לאחד והשוה להן את הבכור, דבריו קימין. ואם אמר "משום ירושה", לא אמר כלום. כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף "משום מתנה", דבריו קימין.

[3] "ליקוטי תורה", פרשת כי-תצא.

[4] פרויד הגדיל לנסח זאת בכך שטען שהנפש הבהמית, ה'איד' בלשונו, הינו מקור כל האנרגיה הנפשית. כל פעולה נפשית שהאדם פועל, או תהליך נפשי שעובר עליו – האנרגיה שבו לקוחה מהחלק הבהמי שבו. אמנם רבים חלקו על הכללה זו, וטענו שה'איד' הוא אמנם מקור רוב האנרגיה הנפשית, אך לא כולה. בכל מקרה, התורה לא דנה בדקדוקים אלו, ואין הם מענייננו.

[5] שהם כמובן הצדדים הגבוהים יותר באותו הכוח, אלא שאם לא יודעים לעבוד איתם הם הרסניים.

[6] שנעשית באמצעות הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

[7] שהרי גם החיצוניים יונקים את כוחם מאחוריים דקדושה.

[8] המתגלה באמצעות שם אלוקים, ובמובן מסוים גם שם הוי"ה.

נופלים, כפופים - ועושים!

גם את הפוסט הזה אני מעלה כסיכום ללימוד שהתקיים בשבוע שעבר בזיהרא

ומה כשאי אפשר? עושים!

האדמו"ר הזקן דורש במקום אחר[1] את הפסוק:

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה – וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'.

"ההרים" הלא הם שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב. כל אחד מהאבות מגלה למעשה תכונה מסוימת: אברהם מגלה את מידת החסד, יצחק את הגבורה ויעקב את הרחמים. אלא שההרים ימושו, קרי: כל הדברים שאתה נשען עליהם, יתמוטטו לבסוף. ייחוסך, יכולותיך, החינוך שגדלת עליו, הרגליך, מעשיך הטובים שעשית, זכויות שקנית לך, ניצחונות העבר שלך – כולם ימושו וימוטו. הדבר היחיד שלא ימוש, לא יזוע ולא יזוז לעולם הוא החסד האלוקי. זו התמוטטות שיכולה להיות מאוד מפחידה, אבל אם נפתחים אליה, זוכים במנה גדולה בהרבה משהיינו מסוגלים לשער.

האדמו"ר הזקן מציג תמונה קצת טרגית של האדם: "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים". כל אדם הרי הוא בחזקת 'נופל' או 'כפוף' בפני הגשמיות. הכפוף הוא זה שראשו וליבו אמנם נוטים אחר הגשמיות וענייני עולם הזה, אך לפחות רגליו (כלומר: מעשיו) עודנה נטועות בקרקע המצוות, יראת השמיים וההימנעות מן החטא. הנופל, לעומתו, הוא מי שאפילו רגליו אינן עומדות על הקרקע, כלומר: רצונו ומשאביו הרוחניים מופנים לענייני העולם הזה, ואף מעשיו בפועל אינם קשורים לקב"ה.

אך הטרגדיה אינה נגמרת כאן: "את פניך ה' אבקש" – האדם מבקש את פני ה', אך פונה אליו עם האחוריים. לבו חפץ בגשמיות יותר מאשר ברוחניות, אהבת ה' שלו היא מעושה, ואינה נובעת מהתלהבות הנפש ומלהט מתפרץ, אלא מהשתדלות מאולצת:

בזמן בית המקדש, היה כללות נפשות ישראל בטבעם נמשכים לעבודת ה', לאהבה אותו ולדבקה בו מרצונם וחפצם האמיתי, שזה עיקר וחיות הנפש. ושאר צרכי העולם הזה, לא היה אצלם כי אם על צד ההכרח, ודרך ארעי ובקרירות – שלא היה חיות הנפש בזה אלא דבר מועט. מה שאין כן בזמן שאין בית המקדש קיים, הוא להיפך ממש, כי טבע נפש האדם להימשך אחר צרכי הגוף וענייני העולם הזה. ואפילו מה שעושה טוב וסר מרע, ומעורר את האהבה לה' לדבקה בו ובתורתו – הוא מצד יגיעת הנפש, בעמל ויגיעה, ולהטות לבבו לעורר את האהבה. ונקרא בחינה זו 'אחור בפנים', 'כי פנו אליי עורף' – אפילו מה שפנו אליי לפנימיות שלי הוא בבחינת עורף, שהוא בחינת חיצוניות ואחוריים, שאין שם אלא חיות מועט.

ומה עושים עכשיו? באופן מפתיע, האדמו"ר הזקן מציע את המצוות כפתרון. במצוות יש איכות שאין בתורה ובתפילה: בתפילה, ובמיוחד בתורה, יש מקום לפניות זרות מצד האדם, נגיעות אישיות שיש לנו ספק בנקיותן: איזו מניפולציה אני מפעיל על דברי התורה על מנת שיתאימו לרצונותיי האמיתיים? האם אני שואף לאמיתה של תורה? וכן בתפילה: מה המוטיבציות שלי להתפלל? למלא את חסרונותיי הגשמיים/בהמיים? במצוות יש ממד של כניעות. אני מנענע לולב אם אני מתחבר לכך ואם לא, ומניח תפילין אם אני מרגיש משהו בזכות זה או לא. בכניעות הזו, אפילו דווקא כשאני לא מתחבר, יש איזה לוז חזק מאוד, שאומר: אני כנוע לפני הוי'ה. מה שאני באמת רוצה זה אותו. אני לא יודע למה, ובעצם אני נמשך כלפי דברים אחרים לחלוטין, אבל יש איזושהי נקודת לוז חזקה מאוד אצלי שמצביעה למעלה – אני באמת רוצה לרצות את מה שהוא רוצה, גם אם לא לזה אני מתאווה. למעשה, המצווה אף היא פרקטיקה של תפילה, סוג של תפילה בלתי מילולית – תפילה המבוטאת באמצעות מעשה. וכידוע, לעתים רבות מעשה או תנועה יכולים להעביר רגשות ורצונות באופן חזק הרבה יותר מאשר דיבור:

"רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם", הוא בחינת "ויצעקו אל ה' בצר להם", שעל ידי כך יושיעם וינטלם וינשאם למעלה מעלה.

פירוש הדבר: "רצון יראיו יעשה" – זו עשיית המצוות, שהיא גילוי רצון היראים, התחתונים, שתהיה פנימיות לבם אל הקב"ה. זהו גילוי רצון התחתונים שיהיה רצונם כרצונו של מקום, כדי שיתגלה שהמקור לכל כוחות נפשם הוא האנרגיה האלוקית האדירה, מקור חיות העולם. עשיית המצוות מצטיירת ע"י אדמוה"ז כזעקה אדירה, היוצאת מתוך המצר הנוקשה של הגשמיות ותאוות העולם הזה שהרצון האנושי כלוא בתוכו. הקב"ה ישמע זעקה זו, מבטיח אדמוה"ז, ויושיע את האדם. האדם למעשה נמצא בנקודה זו במצב עלוב ביותר: הוא רוצה לרצות. זה לא שהוא רוצה את הקדושה ואינו משיג, הוא אפילו לא מצליח לרצות אותה.

האדמו"ר הזקן מזכיר את הדעה המובאת במדרש[2] ש"זכות אבות תמה". כלומר, כוחות הנפש של האדם – הגבורה, החסד והרחמים – אינם עומדים בזמן שיש פירוד, שביהמ"ק חרב, שהרי האדם כפוף בפני הגשמיות ונוטה אחריה. החורבן גרם שעשיית המצוות אמנם ממשיכה אור מקיף לאדם: "בצלו חמדתי וישבתי"; אך אור זה הוא ערטילאי מדיי, ואין המשכה של האורות המקיפים אל הפנימיים לכדי "ופריו מתוק לחיכי" – קדושה שניתן לחוש בה בחיי הבשר ממש.

באופן מפתיע, האדמו"ר הזקן מדבר בשדה שאין בו צדיקים ורשעים, מפני שלעומת האין סוף ברוך הוא,[3] כל בני התמותה רחוקים מרחק שנות אור. אוסף של כמה מצוות אינו משנה מאום ("כולם בחכמה עשית").[4] לכן התשובה היא צורך של כל אדם מישראל: "אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין". שבתשובה זו, תשובה של עליבות, של קטנות, של ענווה כלפי א"ס ב"ה שאין לנו תפיסה בו כלל – בה תלויה ביאת המשיח. כשיתגלה א"ס ב"ה לנבראים כולם, אזי "ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" – גם אברהם, יצחק ויעקב. גם אנשי התורה, העבודה וגמילות החסדים יתמוטטו אל מול השלמות של האינסוף. אם כן, הפתרון אינו ניסיון לתשובה של צעד-אחר-צעד, עליה מן הקרקע לגבעה, ומגבעה להר, שהרי גם ההרים והגבעות יתמוטטו – אלא עליה בדרך קיצור.

'דרך קיצור' זו היא דרכו של הצדיק.[5] הצדיק אוחז גם בשמים וגם בארץ, עושה שלום בין פמליא של מעלה לפמליא של מטה, כלומר: מביא לכך שעליונים ותחתונים שווים, באמצעות גילוי רחמיו של א"ס ב"ה, ולא באמצעות "חסד לאברהם" (קרי: יכולת אנושית, שלא ניתן לסמוך עליה). "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", ומפני שהיא כבר לא יכולה לעלות מלמטה למעלה, היא זקוקה לרחמיו של הא"ס: "כי בועלייך עושייך – אלוקי כל הארץ ייקרא". הא"ס יורד אל הארץ הנפולה, אך מכיוון שהוא כבר ירד –  אין ערך ל'למעלה' יותר מאשר ל'למטה'. ומכאן:

עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם: 'קדוש'. שלא כיום שאומרים 'קדוש' ממטה למעלה (י.א: כמו בתפילה), אלא יאמרו 'קדוש' מלמעלה למטה, לפי שגם למטה יהיה גילוי אלוקות. וכל זה לפי ש'אמר מרחמך הוי'ה', שכל זה נמשך מרחמים גדולים שמעלה ומטה שווין.

כלומר: כבר לא יהיה ערך לומר "קדוש" דווקא על העליונים, על המלאכים, על לימוד התורה ועשיית המצוות, שכן כל הכוחות הגשמיים יהיו קדושים בדיוק כמותם. לאדם בעצם אין סיכוי לרצות את האין סוף, ולפיכך הברירה היחידה שנותרה היא להפוך את התחתונים לקדושים לפחות כמו העליונים – ואז כל מה שירצה האדם, קדוש הוא.

נסכם את התהליך המתואר כאן מתחילתו ועד סופו: האדם מבקש לסמוך על יכולותיו וכוחותיו, על תורה שלמד ועל מצוות שעשה, כדי להתקרב לאין סוף ב"ה; אך אין לו סיכוי, מפני שהוא יודע עד כמה הוא רחוק משלמותו של האלוקים. בתוך-תוכו אף הוא יודע שצרכי הגוף ותאוותיו, ענייני משפחתו ומעמדו בחברה, מדאיגים אותו יותר מאשר הקשר לקב"ה. בנקודה זו האדם מגיע לייאוש, שעשוי לפתוח פתח להיכנעות בפני הוי'ה ולזעקה אדירה מעומק הלב, שמזמנת רחמים אדירים המגלים באִבְחָה חדה את כל קרעיו, קרבו וכרעיו כטובים. מאוד.

---

[1] לקוטי תורה כי תצא, ד"ה "כי ההרים ימושו". כל הציטוטים מכאן ואילך לקוחים גם הם ממקור זה.

[2] ויקרא רבה, פרשה ל"ו.

[3] מכאן ואילך: א"ס ב"ה.

[4] גם ספירת החכמה, הרי היא כעשייה גשמית עבור הא"ס ב"ה.

[5] ספירת היסוד, הברית.