סליחה שדרכתי עליך

זה היה אחרי שהם רבו. כמו הרבה פעמים אחרי מריבות שלהם, בהן הוא הרגיש שהנה שוב הוא לא הקשיב לה, והיא הרגישה שהנה שוב היא התעקשה יותר מדיי – הוא ניגש אליה, ואמר לה:

"יאללה, הערב נעשה מה שבא לך!"

ואיכשהו, כבמטה קסם, זה עבד. כמו תמיד – לא היה צורך בהתנצלות מסובכת, בשרשור לאחור של כל המריבה המטופשת. אלה אמנם הגיעו, אבל לא הם היו אלו ששברו את המריבה. מריבות נפתרות פעמים רבות בעצם הנכונות של אחד הצדדים לוותר, פשוט לוותר על המילה שלו, ולהשאיר את קדמת הבמה עבור הזולת (מתוך תקווה שזה לא תמיד אותו האדם שמוותר לאחר). זה מרכך את האדם השני ברמה שלא תיאמן – גם אם לפני כן הבנאדם ביצע את אותה הטעות המרגיזה בפעם העשירית. בדומה לכך, בכל בקשת סליחה, עצם העמדה הנפשית שאדם מוכן לבוא לחברו ולבקש את סליחתו, ולשדר לו בכך ש"אני נתון לרצונך הטוב למחול לי" – עצם זה, די בו בכדי להמס את הצד השני.

למה אני מעלה את הסיטואציה הבינאישית הזו?

מפני שהיא הזכירה לי שאלה יפה ששאל האדמו"ר האמצעי[1]: מדוע תפילה מסוגלת להועיל לאדם? הרי אם אדם זכה באושר, עושר, בריאות, משפחה, כבוד, חברים וכן הלאה, או לחילופין לא זכה בחלק מאלו – הרי וודאי שכל מה שהוא קיבל היה לפי דין. כל אדם מקבל שכר עבור מצוותיו, ועונש על הסטיות שביצע – ישנה עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים, והדין הוא דין אמת. אם כן, מה הטעם להתפלל? מהי ההצדקה לבקש משהו שלא מגיע לך? הרי את מה שמגיע לך – כבר קיבלת! ואם קיבלת איזו מכה, או נפלה עליך איזו צרה – הרי זה וודאי לפי דין אמת, אז מה הטעם? ומדוע שאלוקים ייתן פרסים למי שדורס את רצונו ברגל גסה, והפך את העבירה להרגל?

******

לפני אי-אלו עידנים, כאשר הוא היה היחיד, חסר חברה וחסר זולת, החליט האין-סוף ברוך-הוא שהוא רוצה לברוא אינספור עולמות – עולמות רוחניים ועולמות גשמיים. כל הבריאה כולה היתה מתוך מטרה אחת: לברוא עולם גשמי, טבעי, גופני – כזה שיש בו כסף, ויצרים, ועצלנות, וגאווה, וילדים וזקנים וכל זה – ושאף על פי כן, גם במקום החילוני ביותר, או בסיטואציה הגשמית או היומיומית ביותר – הסופרמרקט השכונתי, שיחה בין אדם לאשתו, בחדר העסקאות בבורסה או אכילת שווארמה – יתגלה האלוקים בעצמו. תתגלה קדושה. שגם בפעולה היומיומית ביותר, יתגלה לפעמים זיק של נשגבות, של אלוקים. אימננטיות אם תרצו.

איך מגיעים למטרה הדו-ערכית הזו של גשמיות המכילה בתוכה רוחניות? האלוקים בחר דרך: הוא יברא עולם גשמי, אליו הוא יצרף תורה רוחנית, הנותנת כלים ודרכים כיצד לחשוף בעבודה מעמיקה את השורש הרוחני, את הניצוץ האלוקי – שבכל דבר.

כעת, אנחנו חוזרים לסוף הסיפור. האדם חטא. במקום לחשוף שורשים רוחניים, אורות, השראה, ושאר מילים שנשמעות טוב – הוא הלך הכי נמוך. אכל חזיר, הלך עם האישה הלא נכונה, הלך לעבוד בשבת וכן הלאה.

אם כן, הוא ראוי לעונש. האר"י ז"ל פירש יפה, כי העונש על עשיית עבירה אינו עונש משמיים דווקא, תוצר של הליך שיפוטי, ושל הרשעת הרשע – אלא עונש המתקבל באופן אוטומטי: האדם עשה עבירה, נכנס לביצה – והנה דבק בו הבוץ. ממש סיבה ותוצאה.

האדם מקבל את המכה שלו, ועכשיו קשה לו, כואב לו. ישנה תרופה לכך, ושמה תפילה. אך מהי ההצדקה לכך שהתפילה תשנה את דין האמת, תעניק חסדים לאדם שאלו לא מגיעים לו, ותסיר עונשים ממה שראויים לאלו, שנדמה שלא ילמדו לעולם את הלקח שלהם אם לא יקבלו מכה או שתיים?

הכל טמון ברצון, אומר האדמו"ר האמצעי. האדם עבר על רצונו של הקב"ה. שם פס. "לא זרק" על ההוא שם למעלה. עשה מה שהתחשק לו, איך שהתחשק לו ומתי שהתחשק לו – ולכן התיקון טמון אף הוא ברצון.

לשם המחשה, נשתמש במשל מן העולם האנושי, ולאחר מכן נוכל להבין את המקור:

כל אדם הוא בעל רצונות. יש אדם שאוהב לשתות קולה רק כאשר היא קרה כמו קרח, ויש בנאדם שחייב לשתות את המרק שלו כאשר הוא רותח במידה כזו שהלשון תיכווה. יש אדם שאוהב צבעים חמים, ויש אדם שאוהב צבעים קרים. יש בנאדם שלא מסוגל להעביר יממה ללא קפה, ויש בנאדם שלא מסוגל להכניס קפה לפיו. יש אדם שמצביע "מח"ל", ויש בנאדם שמצביע "אמת". יש בנאדם שתומך בתחבורה ציבורית בשבת, ואילו השכן שלו מוכן להיהרג על כך שלא תפעל תחבורה בשבת. וכשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות.

אם כן, כל אדם הוא בעל רצון. וכאשר אני רומס את הרצון של החבר שלי או של אשתי – הטרגדיה העיקרית איננה ברעיון אותו רמסתי, אלא באדם עליו דרכתי. בני אדם משנים את דעותיהם לפי האופנה, לפי הגיל או לפי מצב הרוח – הדעות משתנות תדיר, אך מה שלא משתנה היא העובדה שהאדם הוא בעל רצון. עצם הקלקול הגדול ביותר במערכת יחסים אנושית איננה מחלוקת או אי-הסכמה – כל עוד ישנה הקשבה – אלא אגוצנטריות, גאווה, הרגשה שאני תמיד צודק – והזולת רק צריך להבין זאת.

הקב"ה ברא עולם גשמי, וברא לו תורה רוחנית ("בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין"). בתורה הזו ישנו איסור לאכול חזיר, וחובה לאכול צלי-כבש בליל הסדר. אלו רצונות ספציפיים, קונקרטיים של האלוקים. אך באותה המידה, יכול היה אותו האלוקים להחליט שהחזיר יהיה שייך דווקא לצד הקדושה, והכבשה היא שתהיה שייכת לצד הטומאה. הוא החליט על תורה מסוימת, ועל מצוות ספציפיות, מסיבותיו הוא – אך התורה היא רק האמצעי, הדרך אל המטרה העיקרית, והיא שקדושה, השראה ורוחניות – יופיעו בעולם גשמי, יצרי ומחולן.

בשפה הקבלית-חסידית, האדמו"ר האמצעי מזהה שטמונה כאן הבחנה בין שתי הספירות העליונות ביותר: ספירת ה"חכמה", המזוהה עם התורה (הלא היא החכמה היהודית), המכילה בתוכה רצונות ספציפיים ומוגדרים של האלוקים – מה טמא ומה טהור, מה מותר ומה אסור. לעומתה, ספירת ה"כתר" מזוהה עם עצם הרצון המופשט, הבלתי-קונקרטי, שהיה הרצון שעמד בבסיס ההחלטה לברוא עולם – שהקדושה תגיח מתוך היומיום הטבעי, הבנאלי – ואפילו הגס.

וזוהי לשונו של האדמו"ר האמצעי (מאמרי האדמו"ר האמצעי נביאים-כתובים, עמ' ש"מ-שמ"א):

יש שני סוגי רצון:

אחד המורכב בחכמה וטעם לרצון, והוא המתחלק לחסד וגבורה, והן מנגדים ממש, והן: 'מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור'. פירוש 'פנים' – בחינת פנימיות הטעם והמוחין לרצון זה, והוא בחינת חיצוניות דחכמה סתימאה, שהוא הטעם לרצון.

והשני, בחינת עצם הרצון, שלמעלה מן הטעם לרצון לגמרי, והוא בבחינת 'בעל הרצון', שמשם נמשך כל מיני רצון – הרי משם יוכל להיות הטיית ושינוי הרצון, דהיינו: שאותו הרצון עצמו שבא בחכמה וטעם לחוב – יתהפך לזכות, ומטמא – לטהור. וזהו שנאמר "אף על פי שאלו מטמאים ואלו מטהרים – אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ואף על פי שוודאי הם מנגדים, ואחד מהם אמת ודברי אלוקים חיים – ולא זולתו המנגד אליו, אם לטמא או לטהר, ולא יתכן לומר דשניהם אמת ודברי אלוקים חיים – אבל בבחינת בעל הרצון העליון שמשם נמשך התחלקות הרצון לטמא ולטהר – שם אלו ואלו דברי אלוקים חיים ממש ושניהם אמת, ששם אינם מנגדים כלל, מאחר שיכול להיות הטיית הרצון מטמא לטהור ומטהור לטמא...

אם כן, יש כאן הבחנה חשובה בין:

·      *  "בעל הרצון" – מי שבכבודו פגענו, האדם – כאשר שללנו את דעתו, או האלוקים בו פגענו כאשר עברנו על רצונו. מדובר כאן על התחושה הרעה שחש מי שהתעלמו מרצונו, ש"לא סופרים אותי".

·      *  לעומת זאת, ישנה הפגיעה ברצון הספציפי, אותה ההתעלמות מבקשה ספציפית של האלוקים (אל תחלל את השבת) או של בן-הזוג (אל תעשן לידי).

אם אנחנו מבינים את ההבחנה הזו, ומבינים שגרועה יותר מעשיית העבירה היא התנועה הנפשית של "לא סופר אותך", ניתן להבין שניתן לכפר על חטאים גם באמצעות "מסלול עוקף": עבירה שבוצעה באמצעות גאווה, אפשר לתקן באמצעות ענווה. אם אני מוכן לעמוד בפני מי שזלזלתי בו, שרמסתי את היקר לו, ש"לא ספרתי אותו" – ולהגיד לו: "אני שלך". כל האנרגיות שלי, כל החלומות שלי – שלך. אני קושר גורלי בגורלך (בהקשר האנושי), או שאני כולי נתון לך, תלוי בך, חסר סיכוי בלעדייך (מול האלוקים, ואולי גם בזוגיות). אם אני מוכן לעשות זאת – הרי שמצאתי את הדרך לליבו. לא כי זו הטכניקה הנכונה "להמס" לב פגוע, מאוכזב ומנוכר – אלא מפני שאני באמת שם. אם אני ניגש לתפילה ממקום זה, שאני כופף קומתי בפני האלוקים, שאני שוטח את כל גופי ארצה, שאני מוכן להשתטות למענו, שאני מוכן למסור לו שעה מזמני בכל יום, אם מתחשק לי ואם לא – זה בפני עצמו מראה שגם יצור תועלתני, אגוצנטרי וחומרני כמוני יכול להיות נשא לאלוקות. ואם זוהי אכן מטרת הבריאה – אזי הדרך פחות משנה. הדרך היא רק אמצעי – אם הגעתי למטרה, הרי שהאלוקים מאושר ממני ורוצה בי. ובלשונו של האדמו"ר האמצעי:

ובכל זה יובן שורש עניין הבקשות בשמונה-עשרה, להיות בחינת שינוי רצון העליון שבתורה, כמו "רפאינו", "גאלנו" וכו', שזהו על ידי בחינת ההמשכה מבעל הרצון, להטות הרצון העליון שבחכמה עילאה מחוב לזכות, וכמו שאנו אומרים "יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך" – דמשמע שיתחדש הרצון מבעל הרצון, והוא ההמשכה שלמעלה מבחינת הרצון העליון שבחכמה עילאה דתורה, וזהו דווקא ע"י מסירות-נפש דנפש הבהמית, "בכל לבבך" וכו', להיות שורש הנפש הבהמית בבחינת בהמה רבה שלפני האצילות, והוא למעלה מן החכמה דאדם, וכמו שנאמר "ואני בהמות הייתי עימך" (תהלים ע"ג, כ"ב), ע"י זה יוכל לבקש שינוי הרצון העליון בחכמה שבתורה מבעל הרצון, והוא ע"י בחינת ביטול והודאה איך קמיה כולא כלא וכאין.

אולי זאת המשמעות שתשובה הופכת זדונות לזכויות – אם אדם הגיע לדבקות, לתחושת תלות בקב"ה, להרגשה ש"בלעדייך אני בעצם כלום", ו"אני בהמות הייתי עימך" – אזי לא משנה אם הדרך לכך היתה במריבה שחייבת היתה להיפטר, או במחווה הרומנטית ביותר. כל אלו בסך-הכל דרכים איך להגיע למטרה, והרי דרכים רבות מובילות לרומא. זה לא אומר שצריך לקלקל מלכתחילה – כי אדם שמקלקל לא תמיד מצליח לתקן, ולא תמיד יש לו די מוטיבציה או פנאי לכך – אך זה אומר שכאשר מגיעים לטופ, מצד האמת – הדרך היא המשנית בסיפור.

אסיים את הרשומה הזו מתוך תפילה שנצליח להכניס קצת ענווה במערכות היחסים שלנו. נתפלל גם שנצליח להתפלל, ונהיה מסוגלים לבטל עצמנו בפני בוראנו, אולי כמו אותו חסיד שעמד בקבר של ר' נחמן ולחש "בורא עולם, יש כאן שמונים קילו של בשר ועצמות. אנא תעשה איתם משהו".

---

[1] ר' דב-בער מליובאוויטש.