צביקה
הוא הומו, וזהו.
אז נכון שזה
לא נדיר במיוחד: ההערכות הסטטיסטיות מדברות על שכיחות של התופעה באוכלוסיה בין
3% ל10%. קרי: בכל כיתה של 40 תלמידים יש לפחות תלמיד אחד כזה. ובכל ישיבת הסדר של
80 תלמידים צריכים להיות לפחות 2 כאלו. ככה שזה לא ממש מפתיע.
אבל
צביקה לא סתם היה תלמיד הומו בישיבת הסדר. הוא היה תלמיד הומו בישיבה בה אני
למדתי. הוא היה בחור לא בולט במיוחד בישיבה, ואפילו לא התגורר בפנימיה (עובדה
בעלת חשיבות לא מבוטלת בסיפור מסוג זה). הוא היה אחד התלמידים הפחות רציניים,
שהיתה לו אהבת-תורה לא קטנה, אבל גם קוצים במקום עליו צריך לשבת, ככה שהוא היה
מבקר בישיבה רק פעמיים-שלוש בשבוע, ורק למספר שעות מועט בכל פעם. הוא אפילו לא בלט
באופן יוצא דופן, אבל הוא כן נשא בתוכו את ה'סוד הנורא'. צביקה גילה לי את סודו ברגע
נדיר של סערת נפש וייאוש, וימים מספר לאחר מכן השביע אותי שלא אספר על כך לאיש,
כולל לא אשתי – כך על פי עצתו של אחד הרבנים בישיבה. אם כן, בואו נסכם את תמונתו
של צביקה: הומוסקסואל בלתי-הפיך (הוא סיפר שניסה ללכת לשני סוגי טיפולי המרה
שונים, שהסתכמו בכישלון צורב), שאף הוריו לא יודעים על הסיפור שלו. הוא סיפר לי על
מאבקים אינסופיים במשיכה העזה לבני מינו ובמשיכה הכמעט בלתי ניתנת לכיבוש 'להציץ'
באתרי פורנוגרפיה רלוונטיים (מלחמה שניהל רוב הזמן בהצלחה מרשימה). הבחירה שלו
בסיום התיכון ללכת לישיבה היתה בעיקר כדי לזכות בנכס חיובי שיקל עליו את ההתמודדות
הקשה.
נכון
שמבחינה הלכתית, מצבו של צביקה לא היה מזהיר במיוחד. הרי התורה לא מניחה לאנשים
כאלה מרחב תמרון רב מדיי, ודורשת מהם הימנעות ממימוש המיניות שלהם, 'תועבה' וכו'.
אבל היה ברור לי שחלק גדול מהכאב של צביקה, מעבר לקושי העצום להתמודד עם האיסור
ההלכתי על המימוש המיני שעניין אותו (התמודדות שכאמור הוא עמד בה בגבורה רבה
בד"כ) – היה עניין הבושה. לצביקה היה אסור לספר על הכאב שלו, 'הנטיה ההפוכה',
או בשפה פחות פוליטיקלי-קורקט: על ה'סטיה' שלו (בואו נשים את זה על השולחן, זוהי
הגישה בעולם הדתי). אני לא שופט, חס ושלום, את צביקה על הבושה שלו ועל חוסר הרצון
לפרסם את העניין. זו בחירתו האישית והפרטית. אלא צר לי על ההשתקה הקיימת בחברה
הדתית בעניין הזה, השתקה המונעת מצביקה להגיד בקול רם: אבא, אמא, רבי יקר ושכנים
יקרים: אני הומוסקסואל. מה שלא סותר את עובדת היותי דוס (וצביקה, על אף שלא היה
שקדן גדול, היה מקפיד בד"כ במצוות). ועכשיו, אני מבקש מכם לקבל אותי, כפי
שאני. אני לא הולך להשתנות. ניסיתי, וזה לא עבד. אני פשוט כזה. זה מוזר לכם, זה
שונה לכם, אבל אני לא מסוגל להתחתן עם אישה, וגם לא רוצה חס ושלום לחטוא עם גבר
(משתוקק כן, אבל רוצה לכבוש את היצר הזה). אנא קבלו אותי. אנא הבינו אותי. אנא
אפשרו לי להיות חלק מהחברה שלכם. אנא תנו לי עליה לתורה, תנו לי חתן בראשית, תזמינו אותי לסעודת שבת ועזרו
לי להתקבל לעבודה בתחום שאני לומד. אנא המשיכו להזמין אותי לחתונות שלכם (על אף
שכואב לי להגיע אליהן), ואנא הפסיקו להציע לי בנות ולסנוט בי על 'סרבנותי' ו'בררנותי'. החברה הדתית פשוט מסמנת לצביקה שעליו לשתוק, לסבול
ולהתבייש. אז כך הוא עושה.
אבל
העניין הבעייתי מבחינתי לא מסתיים כך. אלא הסיפור הזה הוא סימפטום למוסר המיני
הכפול בחברה הדתית, משל היינו אנגליה הוויקטוריאנית: הרי צביקה טבל בידו האחת
בעולם מלא של מיניות הומוסקסואלית. הוא קרא על כך באינטרנט חומר עיוני רב, הוא
נחשף לחומר גרפי בוטה מאוד, הוא הבין שיש קהילות שלמות של הומוסקסואלים מוצהרים
החיים באופן מתירני לחלוטין, הוא ידע מן הסתם שהוא כנראה לא היחיד בישיבה שנושא
בתוכו את הסוד הקטן הזה, הוא ידע גם שהוא לא חוטא בפועל – והוא עדיין חש חובה
לשתוק ולהסתיר!!! על מה ולמה? האם צביקה אשם בניסיון בו אלוקיו העמיד אותו?
יודעים
מה? עזבו שניה את צביקה! עובדה ידועה וישנה היא שהתנסויות הומוסקסואליות (שלא
מעידות בהכרח על נטיה קבועה ובלעדית) מופיעות בתדירות גבוהה בהרבה מהרגיל בתוך
מסגרת חד-מינית. דהיינו: הסיכוי שתלמיד בתיכון דתי ("אקסטרני"), שלומד
כל יום משמונה בבוקר עד 2 וחצי, יחווה חוויה מינית עם חברו לספסל הלימודים, נמוכה בהרבה
מהסיכוי שתלמיד בישיבה תיכונית יוקרתית עם פנימיה יחווה חוויה כזו עם בן אחר,
ואפילו במקרה או בטעות. כן, זו חוויה לא נדירה באולפנות ובישיבות היוקרתיות ביותר,
פשוט מפני שסוגרים ילדים גדושי הורמונים רק עם בני מינם – וההורמונים צריכים בסוף
להתפרץ לאנשהו.
תוסיפו
לכל זה את מה שהשיב לצביקה רב מרשים, אדם המוערך באופן יוצא דופן בחברה הדתית,
כאשר שאל אותו צביקה האם לגלות את סודו לבנות שהוא יוצא איתן: "לא",
השיב לו הרב בפסקנות. מתוך אמונה ותקווה שאם תהיה שם אישה – הרי בסוף זה יעבור למסכן...
אין לי טענה על כוונת זדון כלפי אותו רב. יתכן שבקדושתו כי רבה (מדובר באדם הנחשב
לדמות מופת) הוא אינו מבין תשוקות 'אפלות' שכאלו. אבל העובדה (שגם הרב אבינר לא
יחלוק עליה) היא שאפילו העוסקים ב"שיטות המרה" מדווחים כי רוב המטופלים
לא מצליחים לשנות את תשוקתם המינית. אם כן, שוב מוסר כפול: האדם יודע כי הוא לא
מסוגל לשנות את נטייתו, הוא אפילו ניסה זאת פעמיים, ולא בהצלחה – והרב עוד מזמר לו
את הזמירות הישנות. אגב, לזכותו של הרב בישיבה בה למדנו, ייאמר כי הוא דווקא לא המליץ לצאת לדייטים עם בנות מתוך שקר.
דוגמה
נוספת שראיתי לאחרונה: כתבה על בני נוער דתיים בני 18, שבקיץ בין סיום הישיבה
התיכונית לבין הכניסה למכינה תורנית קדם-צבאית, או אפילו קודם הכניסה (שומו-שמיים)
לישיבה כזו או אחרת, נוסעים לשבוע של פאבים, ים ומסיבות בחופי קפריסין. ובכן, תרבות
יוון למהדרין. בכתבה מצוטט נער שאומר "זה לא שאני יוצא בשאלה עכשיו! אני יוצא, רואה עולם, וחוזר". הנער הזה בכלל לא חי בסרט, הרי
רוב החברים שלו, במשך כמה פעמים לפחות בימי נעוריהם (אולי אף מאות פעמים), ביקרו באתרים פורנוגרפיים
(היום מדברים על כך שרוב הילדים בכיתה ג' כבר ביקרו באתרים כאלה), ביקרו בחופי ים
כאלה ואחרים, למדו על מיניות, במובנה הבוטה ביותר, מתוך תכניות טלוויזיה וסרטים
פנטזיונריים מעוותים, הסתובבו ברחוב הישראלי החילוני ביום קיץ חם ולמדו גם שם דבר
או שניים על מיניות – וכאשר הם מגיעים לישיבת הסדר, הרשו לי לגלות סוד ידוע – כמעט
ולא מדברים איתם על הנושא הזה. מסכת קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, גיטין ושבת –
כן. אורות הקודש ור' צדוק – כן. לדבר באופן עמוק על מיניות, על השטחיות שבדימוי
המיני החילוני (אבל באופן עמוק ולא סטריאוטיפי-מזלזל), לעסוק בזה בפתיחות אמיתית,
מתוך הבנה שזה מטריד את התלמיד פי מאה מהשאלה מה דינם של שניים שאחזו בטלית – זה
לא. ולמה?
כי כמו
שאמר לי מכר דתי (הרואה עצמו דתי לשעבר): "בחברה הדתית, תרצח את מי שאתה
רוצה, תרכל עם מי שאתה רוצה, תגנוב ממי שבא לך ותשכב עם מי שבא לך – אבל בשם
אלוקים אל תדבר על זה!!!". לא יפה לדבר על המיניות שילד רואה בסרטי
פורנוגרפיה (לא רק על התופעה שילדים רואים פורנוגרפיה, אלא גם לנתח ולבקר את המיניות שהם
רואים ולומדים ממנה) – אבל מה לעשות שככה רוב הנערות הדתיות (כמובן שגם
הנערים) לומדות על מיניות! אי אפשר לדבר רק על סטנדרטים גבוהים כאשר רוב הקהל שלך
נמצא הרחק-הרחק. אז נכון שההלכה דורשת עמידה בתקנים מאוד מחמירים, ונכון שצריך
וכדאי לחנך לשם – אבל אם רוצים להביא אדם ל'למעלה' צריך להתחיל אתו איפה שהוא נמצא
– והרי רוב הציבור נמצא "למטה" חלק לא מבוטל מזמנו!!! אנשים צעירים
מגיעים לגיל חתונה, ועוברים הדרכות כלה וחתן – מבלי שהמדריכים שלהם מתייחסים
ברצינות לרקע (המעשי או התיאורטי) הקודם שלהם על מיניות.
כל אלו
מובילים כאמור למוסר כפול, שאולי "לא נעים" ו"לא יפה" לנפץ,
אבל יפה שעה אחת קודם. כאמור, התוצאה היא שהאדם הדתי מקבל שני סוגי חינוך שאינם
משוחחים זה עם זה. הוא לומד עובדות חיים
(מסולפות בחלקן) על מיניות ממקורות
אולטרא-חילוניים, ואילו המקורות הדתיים שלו לא עוסקים בגישה החילונית החזקה כל-כך,
אלא אולי ברמז ובעקיפין. צריך לדבר על הדברים בכל השלבים, בגיל 13, בגיל 16, בגיל
18, בערב הכניסה לחופה, וגם שנתיים לאחר מכן.
את
הדברים אני לא אומר כדי להצדיק הפקרות מינית ומחיקה של ההלכה, חס ושלום. אלא אני
חושב שדווקא על מנת לקיים את השמרנות – צריך לא לעצום עיניים, אלא להבין איפה
אנחנו חיים. על צביקה וחבריו לדעת שגם רבנים אינם חסינים מבגידה בנשותיהם וגלישה באתרי
פורנוגרפיה (אולי פחות מהאוכלוסיה הכללית, אולי במידה שווה ואולי יותר מכך), עליו
להבין, באופן רפלקטיבי, שהגישה הדתית התמימה עליה הוא מחונך אכן איננה המובן מאליו, וכי על מנת
לקיימה יש לנהל שיח, לעתים תקיף ולעתים רגיש, עם התרבות הכללית אליה הוא חשוף
כל העת, ושמשפיעה על תודעתו אם ירצה ואם לאו.
לא שמרנות
של שקר, אלא של מלחמה כנה, גם עבור צביקה, וגם עבור חבריו הסטרייטים.
(הבהרה:
צביקה הוא דמות אמיתית. לשם שמירת פרטיותו, שונו, הושמטו והוספו מספר פרטים
מזהים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה