מה מחפש עיתון הארץ אצל הנשים החרדיות?

אחת לחודש, וזו כבר מסורת, עיתון הארץ מפרסם כתבה על חרדים וחרדיות (בעיקר נשים) שחורגים מהנורמה החרדית, באמצעות התנהגות שנדמית כחילונית "קלאסית": הקמת מועדוני ריקודים לנשים, פתיחת חוגי יוגה לחרדים, ראיון עם רמה בורשטיין הבמאית החרדית, וכן הלאה. יש להדגיש כי כל הכתבות כולן עוסקות בשינוי היחס של הנשים החרדיות (לעתים רחוקות גם הגברים) לגופן: מדבר שיש לכסותו, לגורם משמעותי ואף חופשי במגרש המשחקים של החיים. הכתבות מרתקות וכתובות היטב כמובן. לתופעה הזו הייתי מצרף, אגב, את הצלחתו המרשימה של הסרט "למלא את החלל", העוסק בחיי חרדים, ובעיקר נשים חרדיות.

אם כן, אחת לחודש מפרסם "הארץ" כתבה על אישה חרדית שיוצאת מגווני השחור. מה המוטיבציה של עיתון שרוב מוחלט של קוראיו הוא חילוני או ציוני-דתי, לעסוק בכזו תדירות בנושא הספציפי הזה בתוך הציבור החרדי?

ניתן להשיב כי עיתון הארץ מייצג קהלים שישמחו לראות את החברה החרדית מתפרקת, או לכל הפחות משתנה, בין השאר משיקולים כלכליים של השתתפות בשוק העבודה, או משיקולים עקרוניים של נשיאה בנטל השירות בצבא. תשובה נכונה, אך במקצת. אפשר להשיב גם כי הסיבה היא סקרנות: החברה החרדית נתפסת כחברה אקזוטית, המתלבשת כמו במאה ה-19, אך חבריה חיים, מחנכים, מתייסרים ומתמודדים עם המאה ה-21, ויתר על כן: הנשים ה"מרדניות" בכתבות ב"הארץ" הן אקזוטיות אף יותר, מפני שמחד, הן נותנות ביטוי באופן חילוני כמעט לחלוטין לנשיות שלהן – ומאידך, הן עדיין משייכות עצמן לחברה החרדית, שהמיינסטרים שלה הוא שמרני.

גם האפשרות האחרונה נכונה בהחלט, אם כי חסרה בעיניי. האפשרות המרתקת ביותר בעיניי, היא כי החילוניות שאותה מייצג עיתון הארץ, מתקשה מאוד למצוא ריגוש במה שהגוף האנושי מציע. כאשר השאלה "איך תעדיף את בן הזוג שלך? גבר או אישה?", הופכת לחלק מהחיים בדיוק כמו השאלה "איזו אישה תעדיף?", והשאלה "איזו אישה תעדיף כבת זוג?" הופכת עבור צעירים חילוניים רבים לשאלה שניתן להשיב עליה כל יום תשובה אחרת, בדיוק כמו השאלה "האם תעדיף קפה או תה?" – כאשר המיניות, מרוב חופש, הופכת למובן מאליו, לדבר בלתי מוגבל כמעט – הרי שהמיניות החילונית כבר אינה טומנת בחובה ריגוש.

פרופ' שלום רוזנברג אמר פעם: "אינני מקנא בחילוניים, כי אין להם עבירות". קרי: העבירה מספקת את הריגוש של "מים גנובים ימתקו", של חווית הגילוי של היצר כבלתי מושג שהופך למושג (ולכן מסתורי ומענג כל כך). כמו כן, מושג העבירה מספק אתגר לאדם הדתי, שאם הוא עמד בו, הרי שגם כך הוא יכול לגמול לעצמו ב"פרס" מנטלי. לכן החילוני מבקש לצפות באישה החרדית כאשר היא מגלה את גופה ואת הנטיות החילוניות שבה, תהליך בו האישה החרדית עוברת ריגוש יוצא דופן, כך תמיד מוצג בכתבות – והחילוני עושה זאת כדי לחוות בעצמו סוג של "ריגוש מעבירה".

בעולם בו הכל מושג והכל אפשרי – הרומנטיקה מתה. והיחידות המשמרות יחס לגוף כאל מקור לקדושה או לטומאה, כלומר למקור לעוצמות מרגשות ומרתקות באמת – הן הדתות. בכך אולי גם ניתן להסביר את החזרה בשנים האחרונות של המיינסטרים הישראלי החילוני, הן לעבר המסורת (בגרסאות מרוככות כמובן), והן לעבר המשפחה והזוגיות: כדי לחוות ריגוש מן הגוף, חייבים להטעין אותו באנרגיה דתית, או להגדיר אותו כ"בלתי מושג", או כמסתורי, שהרי ריגוש בעיקרו הוא הפיכת הבלתי מושג – למושג. ולכן כאשר הישראלי הממוצע הוא קצת יותר מסורתי, או אפילו קצת יותר מודע למשמעויות הדתיות של הגוף – הרי שגם הגוף שלו הופך למעניין ומסתורי יותר. כמו כן, משפחה וילדים גם הם מקור לרומנטיקה לא מבוטלת של התמימות ושל ה"יחד", שהיו בעבר אויב של החילוני החופשי, הביקורתי והמשוחרר.

נוסף על כל האמור לעיל, ואף יותר מכך: הקורא או הצופה החילוני חווה באמצעות הצפייה באדם החרדי, וההזדהות עמו כמובן, את חוויית גילוי הגוף ואת חוויית 'מים גנובים ימתקו'.

מצורפים מספר קישורים להדגמה. הקורא מוזמן כמובן לקריאה ביקורתית/ סלקטיבית:

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1866199

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1885795

בשבועות הקרובים נעסוק גם בשאלה המרתקת: מהו מקור הצורך של מחזירים בתשובה להיות במגע עם חילוניים?

על הרב שחזר בשאלה - ואז בתשובה

ר' אהרון לייב ברגר היה רב חרדי באוקראינה, וכונה בפי תלמידיו "הרבי מקוראסטין". יום אחד, לפני כשנה, ראו אותו תלמידיו מגולח, ללא זקן, פאות וכיפה, ונדהמו כשסיפר להם כי החליט להפוך לחילוני גמור. לאחר 9 חודשים כחילוני, הוא ניגש לרב פינטו מאשדוד, שסייע לו לחזור בתשובה, וכיום הוא שוב חובש כיפה, ומגדל זקן.

אני ממליץ לראות את הכתבה המרתקת במלואה (קטע וידאו של 4 דקות) בקישור הבא:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4285740,00.html

לאחר שצפיתי בכתבה הזו, לפני חודשיים-שלושה, היתה לי תחושה מאוד חזקה כי למעשה ברגר הרגיש טוב מאוד עם החזרה בשאלה וההפיכה לחילוני גמור. גם כאשר הוא מספר על הקשיים שלו כחילוני, לא נראה כי סבל מאכילת החמץ בפסח (סמל מטאפורי, מן הסתם, לעבירות חמורות אחרות), וגם לא מכך שעשה "את כל העבירות שאפילו אדם חילוני 'סטנדרטי' מהרחוב לא עושה" (סביר להניח שהכוונה היא לתחום המיני. לא שווה לוותר על רבנות וכבוד בשביל לאכול פיתה וחומוס בפסח, עם כל הכבוד לאבולעפיה).

ברגר מספר כי ניסה להתקשר, לאחר תקופה כחילוני, עם קהילתו הישנה באוקראינה, והם הגיבו לו בחריפות, ואמרו לו שהוא מת בשבילם. "הבעיה שלי היתה שאני הייתי שלם עם עצמי, אבל אליהם היה לי מאוד קשה, כי בכל זאת אני מאוד אוהב אותם". ברגר מספר כי היה שלם עם עצמו. היה לו טוב כחילוני. הוא כנראה הצליח להדחיק את רגשות האשם הדתיים, ובאמצעות ההפיכה לחילוני הוא נפטר מהקונפליקט הפנימי שקרא לו להיכנע לדחפים ה"חילוניים" שפיעמו בקרבו.

אם כן, אכילת החמץ לא היתה מעמסה, כך לדעתי, על ברגר, אלא להיפך – היא הקלה עליו להרגיש שהשתחרר מהמערכת הדתית, וכי איננו כפוף עוד לכללי המשחק המוזרים, הנוקשים, והכובלים בהם היה נתון. אם כן, מה היה קשה לברגר? אמנם כאשר הופכים לחילוניים יש עכבות מסוימות שנעלמות – אך יש בעיות אחרות שלא נעלמות: אדם זקוק לחברים, וגם לכבוד ומעמד. ואת כל אלו איבד ברגר, בו זמנית עם החופש המיני בו זכה, ועם חופש התנועה המסומל בחילול השבת ואכילת החמץ בפסח. בנוסף, ברגר איבד גם את מקום עבודתו.

במובן מסוים, דווקא החזרה בשאלה של ברגר היתה צעד מלא כנות, מלא אומץ. החזרה בתשובה לא היתה צעד של שקר חלילה, שהרי ברגר מספר על השיקול החברתי שהנחה אותו, אבל היא בהחלט לא נעשתה מתוך תשוקה, אלא כסוג של רגרסיה לשלב אינפנטילי יותר: החזרה לחיק הקהילה החמימה ולתפקיד המוכר והאהוב (מסתבר), כפי שאומר ברגר: "אני מרגיש את עצמי היום כאדם בודד. אני בעצם לא מאמין איך אני נראה... המראה החיצוני שלי (ללא זקן וכיפה). אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. אני מקבל על עצמי לחזור להיות רב, ולהחזיר עטרה ליושנה. ללכת עם חזות יהודית. איך אומרים? מבית אבא".

השאלה המעניינת אותי: מה היה קורה אילו ברגר היה מוצא בת/ בן-זוג עימם היה מקיים יחסים של אהבה, כנות, פתיחות ונאמנות (יחד עם אפשרות לפתיחות מינית היפר-חילונית), והיה מוצא חברים טובים ואהובים, וכן משרה כמנהל במשרד שעובד בין שמונה לחמש – האם עדיין היה בוחר לחזור שוב בתשובה? יתכן שכן, אך סביר בעיניי שלא. החילוניות מייצגת בסיפורו של ברגר את התשוקות הממגנטות, ואילו הדתיות מייצגת את החמימות הישנה והטובה – אך גם הכובלת והאנכרוניסטית.

ברגר עשה צעד אמיץ כאשר חזר בשאלה, אך אז גילה את מחיר החילוניות: זה שמותר לך ללכת עם מי שתרצה, ולאכול מה שתרצה – לא הופך אותך לסופרמן. אתה עדיין בן-אנוש, עם מגבלות של בן אנוש, שזקוק לחיבוק של אבא ומרק של אמא. גם אצל חילוניים יש מותר ואסור, ואתה עכשיו צריך להתחיל דרך סיזיפית בעולם החילוני, ולפלס את דרכך בדרכים נורמטיביות. חמץ בפסח זה מגניב מאוד בשנה הראשונה, וגם חילול שבת, אבל לאחר כמה חודשים כחילוני, לנסוע לקניון בשבת ולחפש חניה בחניון העמוס – זה משעמם, כמו שמשעמם לחפש חניה ביום שני אחר הצהריים. וכשהוא גילה את הקושי הזה – הוא הבין שהוא מעדיף להתמודד עם הקשיים הישנים והמוכרים.

בהקשר הזה, הסיפור מאוד מזכיר לי תשליל של סיפור החוזר בתשובה הקלאסי: אדם חילוני שמואס בחיים הנהנתניים האופרטוניסטיים, חש שחייו מרוקנים ממשמעות, ורואה בעולם הדתי/ חרדי עולם ערכי מאין כמוהו. מוקסם, הוא מחליט "לחזור בתשובה", ולהצטרף סוציולוגית לחברה הדתית. אלא שכעבור חודשים מספר, הוא מגלה שגם להיות דתי זה קשה (ובכלל שלהיות בנאדם זה קשה...), ואכן "חוזרים בתשובה" רבים נשברים חודשים מספר לאחר השינוי, וחוזרים לחילוניותם, או שמוצאים מודל מסורתי כזה או אחר. כיום החזרה בתשובה או החזרה בשאלה בערך מוחלט, הופכות לפחות ופחות פופולריות. הציבור נהיה מתוחכם יותר, ואנשים מאמצים מודלים מורכבים של איזון בין הנאות העולם וקשר ליהדות, מבלי לעשות שינוי סוציולוגי, שלמעשה מכריח את החוזר בשאלה/ תשובה להחליף את החברה שלו.

*************

הבהרה חשובה: אין בדברים המובאים כאן ניתוח מוסמך של אישיותו של ברגר, שהרי איני מכיר אותו. יש כאן רק פרשנות אישית שלי, לסיפור שפגשתי, והיה יכול להיות מסופר גם על כל אדם אחר. הסיפור הוא שמעניין אותי, ולא הדמות הספציפית, שייתכן שסיפורה שונה לחלוטין מהפרשנות האישית שלי. אני חושב שכל אדם, דתי כחילוני, יכול ללמוד רבות מהסיפור הזה על עצמו ועל סביבתו.

הנחש יצא מן הילדה

סיפורים אנושיים מאוד, כמעט עד כדי זעזוע, גודשים את ספר בראשית. אחד המזעזעים מבין הסיפורים הללו הוא סיפור אונס דינה.

דינה, הבת של יעקב ולאה, יוצאת "לראות בבנות הארץ". קולמוסים נשתברו על מנת לפרש פסוק זה, ורוב הפירושים נוטים לגנאי. פירוש אחד טען ש"לראות" פירושו "להיראות" בין שאר בנות הארץ, משמע: יצאה לשוק השידוכין. פירוש אחר מסביר שהיא יצאה לראות את תכשיטי בנות הארץ – פירוש הרומז על פיתוי קרב ובא. פירוש אחר, המופיע במדרש (תנחומא), טוען כי היה מנהג בקרב הבנות באותו האזור (אזור שכם), לצאת ולחולל בכרמים כדי שהנערים יבחרו להם נערות מתוכן. רש"י הפליג ופירש: "ותצא דינה בת לאה – על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה", קרי: רש"י מאשים את דינה בזנות!

בשלב זה, פוגש אותה שכם בן חמור, "ויקח אותה, וישכב אותה ויענה". אונס מושווה בתורה לרצח: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש – כן הדבר הזה" (דברים כ"ב, כ"ו). אם כן, מהו עונשו של שכם?

האר"י קרא את הפרשיה הזו באופן שונה מזה שאנו קוראים אותה בפשט, והוא מפרש את השם "דינה" כלקוח מן המילה "נידה", משמע: אישה טמאה. האר"י לימד כי כאשר אדם מבצע עבירה, הוא לא נענש עליה משמיים, אלא העונש שלו הוא עצם המגע עם הטומאה והאיסור. האר"י ראה את בשכם את נציג כוחות הטומאה: "שכם בן חמור החוי" – חוי = חויא = נחש – הוא אותו נחש הקדמוני שפיתה את חווה, והטיל בה זוהמא. דינה היא אישה הנושאת בחובה את קללת הזוהמה שהטיל הנחש בחווה כאשר פיתה אותה, והנה בא שכם, נציגו של הנחש, ואונס אותה. על פי האר"י, עונשו של שכם היה בכך שאותה הטומאה ששכנה בתוך דינה יצאה ממנה – ודבקה בו. כעת היתה דינה חופשית מטומאתה, ולכן לאחר מכן היתה יכולה להינשא לאחיה – שמעון (המדובר הוא קודם מתן תורה, ולא נאסרו עדיין נישואי קרובים).

הסיפור לא מסתיים כאן: חמור, אביו של שכם, בא לאחיה של דינה, ומבקש מהם שישיאו את דינה אחותם לשכם בנו. בני יעקב רוצים לנקום את חילול כבוד אחותם, ולכן נוקטים בתחבולה: הם הסכימו בתנאי שאנשי העיר שכם יעברו כולם ברית מילה. ביום השלישי לאחר הברית, באים אחי דינה, רוצחים את כל אנשי שכם ומשחררים את דינה אחותם.

מדוע לא נאותו אחיה של דינה להשיא אותה לאדם שעבר ברית מילה? בקצרה, ברית מילה מבטאת את תיקון המיניות, והפיכתה מדבר שיש לו פוטנציאל של טומאה, בגידה ויצריות משתוללת, לכדי אנרגיה שיכולה לחבר בני אדם ולבטא אהבה ונאמנות. כל זה אמור במיניות שאכן מורכבת משני צדדים, טוב ורע – אך שכם הרי ממלא כאן דמות בעלת כוחות דמוניים, שטניים – ולכן ברית המילה לא יכולה להועיל לו, שהרי אין לו סיכוי לתיקון. לאחר שהתנקתה דינה מהאנרגיות האפלות ששכנו בתוכה – היא השתחררה מן הזוהמא שדבקה בה, והיתה חופשית לבטא את הנשיות שלה בדרך לגיטימית, באמצעות נישואין – אולם קודם לכן היא היתה כזונה.

[הערה מוסגרת: האר"י ראה בפרק חיים של זנות כבעל פוטנציאל של שחרור עבור מספר דמויות נשיות ספציפיות בהיסטוריה היהודית, ודינה בתוכן, אמנם כמובן שיש להיזהר ברותחין כאשר באים להשתמש בפרשנות זו לגבי המציאות של ימינו, שכן יש לכך השלכות אתיות אדירות, ואין אנו במקומו של האר"י, שהיה אדם בקיא בסוד הגלגול.]

שמעון ודינה מייצגים שניהם דינים קשים (מיניות, אלימות) באופן מובהק, והם מיועדים לכונן ברית זוגיות, אך הם לא מסוגלים לבנות בית שנקי מקללתו של הנחש, לפני שמופיעה פרסונה עליה ניתן להשליך את הדינים המפעמים בתוכם. דינה לא היתה נאנסת תמימה. היא היתה גילגולה של חווה שנכנעה לפיתוי שהציע לה הנחש, ולכן היתה זקוקה לשכם, גילגולו של הנחש, כדי שיבוא עליה ותדבק בו הזוהמא בחזרה. ואולי דווקא שיבוא באונס, כדי שיבוא בדינים קשים – ואז יידבקו בו בחזרה כל הדינים שהוא הדביק בה בעבר מרצונה.

דינה, וגם שמעון, זקוקים מאוד לקשר הזה עם שכם. דינה ממש יוצאת ומסתובבת במקומות המפוקפקים-משהו, אולי דווקא כדי שיבוא שכם. כאשר בא שכם, היא נדבקת אליו ומעבירה אליו את כל הטומאה ששכנה במשפחה. כעת, במקום להתמודד עם דמון ששוכן בתוכי – ניתן להצביע על דמות חיצונית, להציג את השטניות שבה בצבעים עזים מאוד, ולהגיד: "פעם זה היה חלק ממני, ויש לי קשר נפשי אל הדמוניות הזו – אך אני לא בוחר בה". גם שמעון נזקק להרוג את אנשי שכם. לסמן את האויב כדמות שחוצה לו, ולא חלק מעצמו ובשרו, ורק אז הוא יכול להגיע עם דינה לזוגיות ומיניות מתוקנים.

****************

תוספת בשפה קבלית: שכם מסמל את הרוע כמוחלט, כזה שגם ברית מילה לא תכשיר אותו – ג' קליפות טמאות שלא ניתנות לתיקון, בניגוד לעץ הדעת טוב ורע וקליפת נוגה הניתנים להבדלה ותיקון. דינה מייצגת את הכוחות הדמוניים מפני שהיא בתה היחידה (בכתוב) של לאה, שהיתה גלגולה של לילית, והיתה בעלת דינים קשים. דינה, כנקבה, היא המבטאת את הדינים שלאה טומנת בחובה באופן הקיצוני ביותר.