ר' אהרון לייב ברגר היה רב חרדי באוקראינה, וכונה בפי תלמידיו "הרבי מקוראסטין". יום אחד, לפני כשנה, ראו אותו תלמידיו מגולח, ללא זקן, פאות וכיפה, ונדהמו כשסיפר להם כי החליט להפוך לחילוני גמור. לאחר 9 חודשים כחילוני, הוא ניגש לרב פינטו מאשדוד, שסייע לו לחזור בתשובה, וכיום הוא שוב חובש כיפה, ומגדל זקן.
אני ממליץ לראות את הכתבה המרתקת במלואה (קטע וידאו של 4 דקות) בקישור הבא:
לאחר שצפיתי בכתבה הזו, לפני חודשיים-שלושה, היתה לי תחושה מאוד חזקה כי למעשה ברגר הרגיש טוב מאוד עם החזרה בשאלה וההפיכה לחילוני גמור. גם כאשר הוא מספר על הקשיים שלו כחילוני, לא נראה כי סבל מאכילת החמץ בפסח (סמל מטאפורי, מן הסתם, לעבירות חמורות אחרות), וגם לא מכך שעשה "את כל העבירות שאפילו אדם חילוני 'סטנדרטי' מהרחוב לא עושה" (סביר להניח שהכוונה היא לתחום המיני. לא שווה לוותר על רבנות וכבוד בשביל לאכול פיתה וחומוס בפסח, עם כל הכבוד לאבולעפיה).
ברגר מספר כי ניסה להתקשר, לאחר תקופה כחילוני, עם קהילתו הישנה באוקראינה, והם הגיבו לו בחריפות, ואמרו לו שהוא מת בשבילם. "הבעיה שלי היתה שאני הייתי שלם עם עצמי, אבל אליהם היה לי מאוד קשה, כי בכל זאת אני מאוד אוהב אותם". ברגר מספר כי היה שלם עם עצמו. היה לו טוב כחילוני. הוא כנראה הצליח להדחיק את רגשות האשם הדתיים, ובאמצעות ההפיכה לחילוני הוא נפטר מהקונפליקט הפנימי שקרא לו להיכנע לדחפים ה"חילוניים" שפיעמו בקרבו.
אם כן, אכילת החמץ לא היתה מעמסה, כך לדעתי, על ברגר, אלא להיפך – היא הקלה עליו להרגיש שהשתחרר מהמערכת הדתית, וכי איננו כפוף עוד לכללי המשחק המוזרים, הנוקשים, והכובלים בהם היה נתון. אם כן, מה היה קשה לברגר? אמנם כאשר הופכים לחילוניים יש עכבות מסוימות שנעלמות – אך יש בעיות אחרות שלא נעלמות: אדם זקוק לחברים, וגם לכבוד ומעמד. ואת כל אלו איבד ברגר, בו זמנית עם החופש המיני בו זכה, ועם חופש התנועה המסומל בחילול השבת ואכילת החמץ בפסח. בנוסף, ברגר איבד גם את מקום עבודתו.
במובן מסוים, דווקא החזרה בשאלה של ברגר היתה צעד מלא כנות, מלא אומץ. החזרה בתשובה לא היתה צעד של שקר חלילה, שהרי ברגר מספר על השיקול החברתי שהנחה אותו, אבל היא בהחלט לא נעשתה מתוך תשוקה, אלא כסוג של רגרסיה לשלב אינפנטילי יותר: החזרה לחיק הקהילה החמימה ולתפקיד המוכר והאהוב (מסתבר), כפי שאומר ברגר: "אני מרגיש את עצמי היום כאדם בודד. אני בעצם לא מאמין איך אני נראה... המראה החיצוני שלי (ללא זקן וכיפה). אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. אני מקבל על עצמי לחזור להיות רב, ולהחזיר עטרה ליושנה. ללכת עם חזות יהודית. איך אומרים? מבית אבא".
השאלה המעניינת אותי: מה היה קורה אילו ברגר היה מוצא בת/ בן-זוג עימם היה מקיים יחסים של אהבה, כנות, פתיחות ונאמנות (יחד עם אפשרות לפתיחות מינית היפר-חילונית), והיה מוצא חברים טובים ואהובים, וכן משרה כמנהל במשרד שעובד בין שמונה לחמש – האם עדיין היה בוחר לחזור שוב בתשובה? יתכן שכן, אך סביר בעיניי שלא. החילוניות מייצגת בסיפורו של ברגר את התשוקות הממגנטות, ואילו הדתיות מייצגת את החמימות הישנה והטובה – אך גם הכובלת והאנכרוניסטית.
ברגר עשה צעד אמיץ כאשר חזר בשאלה, אך אז גילה את מחיר החילוניות: זה שמותר לך ללכת עם מי שתרצה, ולאכול מה שתרצה – לא הופך אותך לסופרמן. אתה עדיין בן-אנוש, עם מגבלות של בן אנוש, שזקוק לחיבוק של אבא ומרק של אמא. גם אצל חילוניים יש מותר ואסור, ואתה עכשיו צריך להתחיל דרך סיזיפית בעולם החילוני, ולפלס את דרכך בדרכים נורמטיביות. חמץ בפסח זה מגניב מאוד בשנה הראשונה, וגם חילול שבת, אבל לאחר כמה חודשים כחילוני, לנסוע לקניון בשבת ולחפש חניה בחניון העמוס – זה משעמם, כמו שמשעמם לחפש חניה ביום שני אחר הצהריים. וכשהוא גילה את הקושי הזה – הוא הבין שהוא מעדיף להתמודד עם הקשיים הישנים והמוכרים.
בהקשר הזה, הסיפור מאוד מזכיר לי תשליל של סיפור החוזר בתשובה הקלאסי: אדם חילוני שמואס בחיים הנהנתניים האופרטוניסטיים, חש שחייו מרוקנים ממשמעות, ורואה בעולם הדתי/ חרדי עולם ערכי מאין כמוהו. מוקסם, הוא מחליט "לחזור בתשובה", ולהצטרף סוציולוגית לחברה הדתית. אלא שכעבור חודשים מספר, הוא מגלה שגם להיות דתי זה קשה (ובכלל שלהיות בנאדם זה קשה...), ואכן "חוזרים בתשובה" רבים נשברים חודשים מספר לאחר השינוי, וחוזרים לחילוניותם, או שמוצאים מודל מסורתי כזה או אחר. כיום החזרה בתשובה או החזרה בשאלה בערך מוחלט, הופכות לפחות ופחות פופולריות. הציבור נהיה מתוחכם יותר, ואנשים מאמצים מודלים מורכבים של איזון בין הנאות העולם וקשר ליהדות, מבלי לעשות שינוי סוציולוגי, שלמעשה מכריח את החוזר בשאלה/ תשובה להחליף את החברה שלו.
*************
הבהרה חשובה: אין בדברים המובאים כאן ניתוח מוסמך של אישיותו של ברגר, שהרי איני מכיר אותו. יש כאן רק פרשנות אישית שלי, לסיפור שפגשתי, והיה יכול להיות מסופר גם על כל אדם אחר. הסיפור הוא שמעניין אותי, ולא הדמות הספציפית, שייתכן שסיפורה שונה לחלוטין מהפרשנות האישית שלי. אני חושב שכל אדם, דתי כחילוני, יכול ללמוד רבות מהסיפור הזה על עצמו ועל סביבתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה