אחת הדמויות התנ"כיות המרתקות והמסתוריות ביותר בעיניי היא דמותו של
יצחק: מחד, במקרא, הוא מתואר כדמות פסיבית, חלשה ו"בלתי מזיקה", ומאידך בקבלה
הוא מתואר בצבעים עזים ומפחידים ממש.
כאמור, במקרא מתואר יצחק כדמות פסיבית למדיי: הוא יושב עיוור בחדרו. העיניים
מסמלות שליטה במצב, או לפחות במידע: "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך".
יצחק הסומא משמש מטרה למהתלותיו של יעקב, המתחזה לעשו. יצחק נראה חסר אונים אל מול
יעקב, ואומר לו "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". אם בחלוקה הקבלית הקלאסית,
הזכר נחשב לפעיל, והנקבה לסבילה, הרי שבמקרה דנן, יצחק הוא הסביל, ואילו רבקה אשתו
היא המפעילה אותו ואת יעקב בנם.
גם בהשוואה לאברהם אביו נדמה יצחק כפסיבי: לעומת אברהם, שיצא למלחמה של ממש
מול ארבעה מלכים, יצחק נזהר מעימות ישיר עם עבדי אבימלך, על אף שהם סותמים בשיטתיות
את הבארות שהוא חופר. יצחק מעדיף את שיטת "עוד דונם ועוד עז", באמצעות חפירת
בארות רבים, על פני עימות חזיתי עם הפלישתים.
מנגד, במספר מקורות קבליים מתואר יצחק כדמות עזה מאוד, ומפחידה למדיי:
1.
"זכה יצחק למדת הפחד, שכתוב:
"וישבע יעקב בפחד אביו יצחק". ומהו? תוהו שממנו יוצא הרע המתהא את בני אדם". מתוך: ספר
הבהיר, קל"ה.
2.
"עניין בני קטורה היה כדי להוליד הדינים התקיפים, אשר היה ראוי יצחק, שהיה דין, להוציאם. ומפני
כי ביצחק היתה תקיפות הדין,
והיה נחרב העולם, לכן הוציאם מאברהם, שלא יהיו כל כך קשות". מתוך: דרוש
על פרשת חיי שרה, "לקוטי תורה" לאר"י ז"ל.
יצחק נמשל למידת הגבורה. בתנ"ך, "גבורה" מופיעה
כביטוי לעוצמה גשמית, גופנית, צבאית, כפי שנאמר על נמרוד "הוא החל להיות גיבור
ציד לפני ה' ". אולם בספרות חז"ל, מופיעה מידת הגבורה ככוח רוחני דווקא:
"איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (מסכת אבות). מן הביטוי האחרון, אם נדייק,
ניתן להבין שהגיבור היהודי צריך למלא שני תנאים:
1.
שיהיה
לו יצר, כלומר: אנרגיה חומרית, פיזית, חייתית.
2.
שתהיה
לו שליטה באותה אנרגיה יצרית.
אם כן, מסכת אבות פותרת את הפער בין יצחק המקראי ליצחק הקבלי:
דווקא מפני שיצחק היה כל כך מלא אנרגיה יצרית ואגרסיבית – אנרגיה אליה היה מודע כפי
הנראה, הוא מתמלא פחד לנוכח האגרסיביות שבו ולנוכח האלימות הקיימת בכלל בעולם, ולכן
הוא נזהר שלא להילחם. הוא מעדיף לדבוק בדרך שאביו כבר פילס, ולחפור בדיוק את אותם הבורות
שחפר אביו, ורק אז הוא ניגש לחפור בורות חדשים.
על דרך הסוד, מאמציו של יצחק לחפור בארות מים על אדמת פלישתים
דווקא, אינם מקריים. התרבות הפלישתית היתה תרבות מינית מאוד, פרוצה מאוד. האל הפלישתי
המוביל היה דגון, מלשון דג. המיניות שבתוך הים הינה פרוצה מאוד: הדג הזכר משחרר פעמים
רבות את הזרע שלו לתוך המים, ולא מתבצע מפגש אינטימי, ייחודי, בינו לבין הנקבה. עד
היום, יורדי הים נחשבים בתרבויות רבות לבעלי זוגיות לא יציבה. לכן יצחק החופר את הבארות,
מסמל ניסיון לחלץ רוחניות (המסומלת באמצעות המים) מתוך הגשמיות העבה (העפר).
האדמו"ר הזקן מחב"ד, רש"ז מלאדי, ראה ביצחק צדיק שמנסה לבצע
עבודה רוחנית, והוא דורש את הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". פירוש
מפורסם לפסוק, מסביר ש"לשוח" מלשון שיחה, ולכן על פי הפסוק, יצחק הלך להתפלל תפילת מנחה.
אך את המילה "לשוח" אפשר לפרש גם כהתכופפות, מלשון "מה תשתוחחי ומה
תהמי". ואם כך, יצחק מתכופף בשדה. השדה מסמל את החוץ, את החיצוניים, את המקומות
החשוכים. "שדה בר" הוא שדה פרא, מרחב בלתי מפוקח, ולכן הגשמיות יכולה להשתולל
בו. על פי הסוד, דווקא יצחק הוא האדם הנכון להתכופף אל הגשמיות ולנסות לגלות בתוכה מים, שהם כאמור
משל לגילוי אלוקים, מפני שיש בו יראה, מפני שיש בו פחד. והוא לא מפחד סתם: הוא מפחד
מפני שגם בו יש כוחות תוהו אדירים, מפני שגם בתוכו מתרוצצים שדים. אך דווקא מי שמכיר
את השדים, יכול לעבוד איתם נכון. הפחד של יצחק מציל אותו מפני פזיזות ומפני אמון מופרז
באנרגיה האדירה שהחיים מציעים. נכון שאלוקים מתגלה ביתר שאת גם בהנאות החיים ובעוצמות
"החילוניות" של הקיום, כגון כסף, כבוד ומין – אך רוב האנשים שמסתערים באופן
"חופשי" על כל אלו מתבהמים מהר מדי.
יצחק הוא אדם שכל כך מלא באנרגיות הללו, ומבין עד כמה חזקה התשוקה לפרוץ בשם
היצר את כל הגבולות. לכן כל ניסיון רוחני של יצחק אינו מלווה בריצה נלהבת לתקן
את העולם, אלא בפעולות זהירות מאוד, מדודות מאוד. יצחק הוליד את עשו, שהיה איש תוהו
מובהק, ורצה לתת לו את הברכות האלוקיות בהן זכה אברהם. הוא קיווה שאולי בנו יוכל להיות
איש תוהו שלא מחלל את המציאות העדינה. אולם כאשר הוא חש שיעקב מנסה להטעות אותו, הוא
הופך פסיבי, אינו נאבק, ומעניק לו את הברכות – מפני שהוא יודע שהדינים שלו, שהוא העניק
לעשו, עלולים להחריב את העולם כולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה