אחת
לחודש, וזו כבר מסורת, עיתון הארץ מפרסם כתבה על חרדים וחרדיות (בעיקר נשים) שחורגים
מהנורמה החרדית, באמצעות התנהגות שנדמית כחילונית "קלאסית": הקמת
מועדוני ריקודים לנשים, פתיחת חוגי יוגה לחרדים, ראיון עם רמה בורשטיין הבמאית
החרדית, וכן הלאה. יש להדגיש כי כל הכתבות כולן עוסקות בשינוי היחס של הנשים
החרדיות (לעתים רחוקות גם הגברים) לגופן: מדבר שיש לכסותו, לגורם משמעותי ואף חופשי
במגרש המשחקים של החיים. הכתבות מרתקות וכתובות היטב כמובן. לתופעה הזו הייתי
מצרף, אגב, את הצלחתו המרשימה של הסרט "למלא את החלל", העוסק בחיי
חרדים, ובעיקר נשים חרדיות.
אם כן,
אחת לחודש מפרסם "הארץ" כתבה על אישה חרדית שיוצאת מגווני השחור. מה
המוטיבציה של עיתון שרוב מוחלט של קוראיו הוא חילוני או ציוני-דתי, לעסוק בכזו
תדירות בנושא הספציפי הזה בתוך הציבור החרדי?
ניתן להשיב כי עיתון הארץ מייצג קהלים שישמחו לראות את החברה החרדית מתפרקת, או לכל
הפחות משתנה, בין השאר משיקולים כלכליים של השתתפות בשוק העבודה, או משיקולים
עקרוניים של נשיאה בנטל השירות בצבא. תשובה נכונה, אך במקצת. אפשר להשיב גם כי הסיבה היא סקרנות: החברה החרדית נתפסת כחברה אקזוטית, המתלבשת כמו במאה ה-19, אך חבריה חיים, מחנכים,
מתייסרים ומתמודדים עם המאה ה-21, ויתר על כן: הנשים ה"מרדניות" בכתבות
ב"הארץ" הן אקזוטיות אף יותר, מפני שמחד, הן נותנות ביטוי באופן חילוני
כמעט לחלוטין לנשיות שלהן – ומאידך, הן עדיין משייכות עצמן לחברה החרדית,
שהמיינסטרים שלה הוא שמרני.
גם
האפשרות האחרונה נכונה בהחלט, אם כי חסרה בעיניי. האפשרות המרתקת ביותר בעיניי, היא
כי החילוניות שאותה מייצג עיתון הארץ, מתקשה מאוד למצוא ריגוש במה שהגוף האנושי
מציע. כאשר השאלה "איך תעדיף את בן הזוג שלך? גבר או אישה?", הופכת לחלק
מהחיים בדיוק כמו השאלה "איזו אישה תעדיף?", והשאלה "איזו אישה
תעדיף כבת זוג?" הופכת עבור צעירים חילוניים רבים לשאלה שניתן להשיב עליה כל
יום תשובה אחרת, בדיוק כמו השאלה "האם תעדיף קפה או תה?" – כאשר המיניות,
מרוב חופש, הופכת למובן מאליו, לדבר בלתי מוגבל כמעט – הרי שהמיניות החילונית כבר
אינה טומנת בחובה ריגוש.
פרופ'
שלום רוזנברג אמר פעם: "אינני מקנא בחילוניים, כי אין להם עבירות". קרי:
העבירה מספקת את הריגוש של "מים גנובים ימתקו", של חווית הגילוי של היצר
כבלתי מושג שהופך למושג (ולכן מסתורי ומענג כל כך). כמו כן, מושג העבירה
מספק אתגר לאדם הדתי, שאם הוא עמד בו, הרי שגם כך הוא יכול לגמול לעצמו ב"פרס"
מנטלי. לכן החילוני מבקש לצפות באישה החרדית כאשר היא מגלה את גופה ואת הנטיות
החילוניות שבה, תהליך בו האישה החרדית עוברת ריגוש יוצא דופן, כך תמיד מוצג בכתבות
– והחילוני עושה זאת כדי לחוות בעצמו סוג של "ריגוש מעבירה".
בעולם בו
הכל מושג והכל אפשרי – הרומנטיקה מתה. והיחידות המשמרות יחס לגוף כאל מקור לקדושה
או לטומאה, כלומר למקור לעוצמות מרגשות ומרתקות באמת – הן הדתות. בכך אולי גם ניתן
להסביר את החזרה בשנים האחרונות של המיינסטרים הישראלי החילוני, הן לעבר המסורת
(בגרסאות מרוככות כמובן), והן לעבר המשפחה והזוגיות: כדי לחוות ריגוש מן הגוף,
חייבים להטעין אותו באנרגיה דתית, או להגדיר אותו כ"בלתי מושג", או
כמסתורי, שהרי ריגוש בעיקרו הוא הפיכת הבלתי מושג – למושג. ולכן כאשר הישראלי
הממוצע הוא קצת יותר מסורתי, או אפילו קצת יותר מודע למשמעויות הדתיות של
הגוף – הרי שגם הגוף שלו הופך למעניין ומסתורי יותר. כמו כן, משפחה וילדים גם הם מקור לרומנטיקה לא מבוטלת של התמימות ושל ה"יחד", שהיו בעבר אויב של החילוני החופשי, הביקורתי והמשוחרר.
נוסף על
כל האמור לעיל, ואף יותר מכך: הקורא או הצופה החילוני חווה באמצעות הצפייה
באדם החרדי, וההזדהות עמו כמובן, את חוויית גילוי הגוף ואת חוויית 'מים גנובים
ימתקו'.
מצורפים
מספר קישורים להדגמה. הקורא מוזמן כמובן לקריאה ביקורתית/ סלקטיבית:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1885795
בשבועות
הקרובים נעסוק גם בשאלה המרתקת: מהו מקור הצורך של מחזירים בתשובה להיות במגע עם חילוניים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה