אל רבי ישראל מרוזי'ן ניגשו כמה יהודים בתלונה, כי חתניהם הצעירים עזבו את נשותיהם ובניהם כדי להסתפח אליו, ודרשו ממנו שישדלם לשוב אל בתיהם.
סיפר להם הרבי על אברך אחד שחי בימי המגיד הגדול ממזריץ', שברח מבית חותנו אל המגיד, והובא משם הביתה, לאחר שהבטיח בתקיעת-כף שיישאר בביתו. אך על אף ההבטחה, חזר במהרה אל הצדיק. קיבל חותנו אישור מאת הרב שבעירו, שהפרת הבטחתו מחייבת אותו לתת גט פיטורין לאשתו. וכיוון שניטלו ממנו אמצעי מחייתו - חלה האברך, ומת.
"אכן", הוסיף הצדיק מרוז'ין לדבר אל היהודים שבאו אליו בתלונה, לאחר שסיים סיפורו, "לכשיבוא המשיח, יתבע האברך את החותנו לדין. החותן יסתמך בדבריו על רב העיר, והרב יסתמך על דברי הש"ך. אז ישאל המשיח את האברך מדוע הפר את הבטחתו שהבטיח בתקיעת כף, והאברך יאמר: "הרי הייתי מוכרח לנסוע אל הרבי!" לבסוף ישמיע החותן את פסק דינו. לחותן יאמר: "אתה הסתמכת על דברי הרב - על כן צדקת". לרב יאמר: "אתה הסתמכת על דברי הש"ך. על כן בדקת". ויוסיף: "אבל אני, הרי באתי אל אלה שלא צדקו".
(מעובד מתוך: בובר מ', אור הגנוז - סיפורי צדיקים, עמ' 360. הוצאת שוקן, תש"ז)
בגעגוע לימים בהם עבודת ה' בקדושה היתה בגדר "מים גנובים"
שנה טובה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה