ביוזמת ראשי ישיבות ההסדר: אוניברסיטת אריאל פותחת תכניות לגברים בלבד

זוכרים את בובות הקפיץ ששיחקנו בהן בילדותנו? מדובר בבובה קטנה שאם מסובבים לה את המפתח בגב, היא הולכת כמה צעדים, ואם נותנים עוד סיבוב – היא פוסעת עוד קצת. וכמו שקרא לכך חברי מימי הישיבה: כל הזמן ממשיכים לסובב לבן-אדם את המפתח בגב, כדי שהבובה הדתית תמשיך לנוע.

אוניברסיטת אריאל פותחת מסלול לימודים לגברים בלבד. ללא נשים (וגם ללא חילוניים...). מן הסתם יתכן שבעתיד יוקם גם מסלול לנשים בלבד. ידיעה המדווחת כאן, וכאן.

והנה הנימוקים המופיעים באתר "בתי מדרש ישיבתיים", ארגון שהוקם על ידי הרב אביב זגלמן, בנשיאות הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת מעלות, ובראשות משותפת של ראשי ישיבות ורבני ערים רבים:

עדיף ללמוד תורה במתכונת ישיבתית שעוצבה במסורת הדורות: בימ"ד, חבורה, רב, חברותא, שיעור, דיבוק חברים, תסיסה ושמחה.

עדיף ללמוד בבימ"ד גמיש, המאפשר התאמה אישית בזמנים ובתכנים.
עדיף שבתי המדרש לסטודנטים יהיו של הישיבות והרבנים.
עדיף ללמוד תורה לשמה, גם כשזה לא 'משתלם'.

אני לא מבסוט. למה? בואו נתחיל דווקא בצדדים בהם אני תומך:

1.      צניעות. לא אופנתי, אבל חשוב מאוד. באוניברסיטאות, סטודנטיות מרשות לעצמן להתלבש בצורה שהן לא היו מרשות לעצמן להתלבש כמעט באף מקום עבודה בו עובדים בוגרי אקדמיה. לא במשרדי ממשלה ולא בחברות רציניות במשק. או כפי שאמרה בסרקזם מרצה חילונית שלימדה אותי באוניברסיטה (שלבשה מחשופים בעצמה) "מכללה היא יותר 'אוניברסיטה' ככל שגובה העקבים של הסטודנטיות גדול יותר". ודי לחכימא ברמיזא. אין קוד לבוש באף אוניברסיטה נורמלית בארץ. וחבל.

2.      במסגרות נפרדות-תורניות שכאלה, יש בדרך כלל יותר משבצות זמן שאמורות לאפשר לאנשים ללמוד תורה (במסגרות בית מדרש כאלה ואחרות). עצם העובדה שיהודי ניגש ללמוד תורה היא מעשה שיש לו משמעות רבה מבחינה רוחנית.

ועכשיו למה לא:

בידול, בידול, בידול. קהלים שהשתייכו בעבר לבני עקיבא, שחרתה על דגלה להשפיע על החברה הישראלית – הולכים ומתבדלים, הולכים ומבצרים עצמם לדעת. פחד הוא פקטור מרכזי בסיפור הזה. המילה "מטריד" הפכה לקלישאה חבוטה בשיח של השנים האחרונות, אבל אותי הסיפור הזה באמת מטריד, כי הוא חלק ממגמה של ציבור חרד"לי או רבני.

כי מה יהיה המצב באוניברסיטאות לאחר שציבור בוגרי הישיבות, ציבור רציני מאוד מבחינה דתית, ידיר עצמו מהן? בתכניות הנורמליות באוניברסיטאות תיווצר חברה חילונית למהדרין, המכילה בעיקר (לא רק) דתיים חסרי חוט-שדרה-דתי, שייטמעו בחברה החילונית, ולא ישפיעו עליה. אנשים שילמדו באוניברסיטה לא יפגשו קול דתי משכיל, בוטח בעצמו, בשיח אקדמי בוגר, וזה מתכון לדלות וחד-צדדיות של הדיון באקדמיה ה'רגילה'. גם הלומדים הדתיים ודאי יפסידו מכך שהשיח יהפוך דל יותר ומאתגר פחות, וודאי שהדתיות שלהם תהיה חלשה יותר, כי לא עמדה בהצלחה אל מול השונה.

כעת אעבור לאחת הטענות המרגיזות שמובאת בציטוט מאתר "בתי מדרש ישיבתיים":

עדיף שבתי המדרש לסטודנטים יהיו של הישיבות והרבנים.

אהה... ואם לא? מהי החלופה? בית המדרש בכולל באוניברסיטת בר אילן אינו בראשות הרב שבתי רפפורט? ראש ישיבה לשעבר, תלמיד חכם שאין עוררין על רבנותו וידענותו? האם אין כאן כלל עניין של מאבקי שליטה על קהל שומעי-הלקח?

נעבור לטענה נוספת, מובלעת, שלא כתובה בציטוט שהבאתי למעלה, אבל נוכחת כאן מאוד, ונאמרת בגלוי על ידי מובילי התכנית:

בדור הראשון הוקמו ישיבות תיכוניות. בדור השני הוקמו ישיבות הסדר, גבוהות ומכינות. החזון של 'בית מדרש ישיבתי' הוא לבנות את הדור השלישי, ישיבות לבוגרים המצויים בעולם המעשה.

הסבר לציר שאני מוצא בציטוט הנ"ל: בגיל 13 או 15 נכנס נער לישיבה תיכונית, שם המדריך מעיר אותו כל בוקר לתפילת שחרית. במהלך השנתיים האחרונות ללימודיו (לפחות) בישיבה התיכונית, משפיעים עליו להמשיך לישיבת הסדר. אחת הסיבות לכך היא שאחוז גבוה מתוך המתגייסים הדתיים לצבא מיד בסיום התיכון מורידים את הכיפה במהלך השירות הצבאי (נשים כרגע בצד את העניין שמן הסתם חלק מהם מתגייסים בכוונה ישירות לצבא, על מנת להוריד את הכיפה).  אז הומצאה ישיבת הסדר שמטרתה להחזיק את הבחור עוד קצת כדתי (בישיבה, החברים של התלמיד יעירו אותו לתפילת שחרית). במהלך הישיבה הבחור מקבל גם שירות צבאי מקוצר, ואם ירצה השם נצליח גם יתחתן במהלך הישיבה (והרי קשה יותר להוריד כיפה אחרי שהתחתנת עם בחורה תורנית). לקינוח, למי שעדיין נשאר רווק, או שאשתו אינה מחנכת דגולה (היינו: שלא מעירה אותו להתפלל שחרית וללמוד דף יומי בערב), הרי שהמצאנו את הדור השלישי: "בתי מדרש ישיבתיים", הכוללים מסלול לימודים נפרד באקדמיה + לימוד במתכונת הבית-מדרשית. ככה שלא תראו בנות וחילוניים כמעט בכלל בין גילאי 13-27, ותמיד יהיה מי ש"יעיר אתכם לתפילה" או שיעזור לכם לייצר אווירה ש"אני לא יכול לוותר על דף יומי". בהמשך, אותו אדם יצטרך לקום מוקדם בבוקר כדי ללכת לעבודה, ואז נקווה שהוא יתפלל שחרית במניין, ובהמשך, הוא עצמו יעיר את ילדיו לתפילה בבוקר – וגם ישלח אותם לישיבה תיכונית.

מה טוב ומה נעים. זוכרים את בובות הקפיץ ששיחקנו בהן בילדותנו? מדובר בבובה קטנה שאם מסובבים לה את המפתח בגב, היא הולכת כמה צעדים, ואם נותנים עוד סיבוב – היא פוסעת עוד קצת. וכמו שקרא לכך חברי מימי הישיבה אפי בכר: כל הזמן ממשיכים לסובב לבן-אדם את המפתח בגב, כדי שהבובה הדתית תמשיך לנוע.

בכל מקרה, בתי מדרש ישיבתיים הוקמו, ותכניות לימוד נפרדות לגברים – הוקמו ויפעלו. והתועלות שבתוכניות אלו – בצידן, ואיני שולל אותן, ולהיפך: פירטתי שתיים מהן למעלה. אני כן חושש מאוד משתי מגמות ארוכות טווח שנמצאות בתאוצה בשנים האחרונות:

1.      הציבור הדתי-לאומי "מחנך את עצמו לדעת". כל דבר הופך להיות שאלה חינוכית, והרי בחינוך צריך להקפיד מאוד על הגבולות. בנוסף, צריך לדבר בשפה ברורה ובהירה. ולכן השיח בציבור הדתי נוטה הרבה פעמים להסתכם ברמה הנמוכה של עלוני השבת (פעם קראו להם 'עלוני פרשת השבוע'), וברמה שמתאימה לדיונים של ילדים בני 15.

2.      התחרדות והקצנה כתוצאה מפחד מהעולם החילוני, והאפקטיביות הגבוהה של שליטה בקהל סגור ומונוכרומטי: קהל כזה ילמד במוסדות שתגיד לו וישלח את ילדיו למוסדות כאלו, יתלבש כמו שתגיד לו, ומה שאני חושש שיהיה היבוא החדש מהעולם החרדי: בוגר ישיבה שגם יעבוד היכן שתגיד לו.

למעשה, מעניין לשים לב שכרגיל התכניות האקדמיות הנפרדות לגברים מבית המדרש הדתי-לאומי, מתמקדות בחינוך או במקצועות טכניים או מדעים מדוייקים, ולא במדעי החברה והרוח, שהם המעצבים האמיתיים של החברה הכללית לאורך זמן. גם מדעי המדינה שיילמדו בתכנית של אוניברסיטת אריאל – יילמדו כמקצוע משני בלבד.

את בעיית הצניעות באוניברסיטאות אפשר לנסות לפתור באמצעות ניסיונות לגבש יחד עם סגל המוסד קוד לבוש בסיסי, כפי המקובל במקומות עבודה. זה יסייע גם לשמור על המכובדות האקדמית. בנוסף, אפשר לחזק את החוסן הרוחני של הלומד, וגם ללוות אותו מבחינה רוחנית (אם הוא מעוניין בכך). את הרצון לאפשר יותר לימוד תורה אפשר לממש באמצעות חיזוק בתי המדרש השונים הפועלים באוניברסיטאות (חלקם לדתיים, וחלקם פונה גם לחילוניים), ובאמצעות הקמת בתי מדרש נוספים – בתוך המוסדות, וחוצה להם, בקהילה.

"ישיבה היא כמו תיבת נוח. זה מקום אוטיסטי וסגור, אבל כשיש מבול – נכנסים לתיבה ומסתגרים מפני העולם". כך אמרו בישיבות של אירופה. כיום מקובל לומר שישיבה היא תיבת נוח במשמעות של חממה, שטוב להיכנס אליה למספר שנים כדי לצאת מחוזק יותר בהמשך". תורה אמורה להשפיע על החיים ועל החברה הרחבה. כך לימדו אותי רבותיי בישיבה. אז מתי בדיוק נפסיק להסתגר?

 

על סבתא ועל השואה

אני בא לכתוב על השואה, וישר חושב על סבתא אהובה. למה דווקא סבתא אהובה? בשואה נרצחו 6 מיליון יהודים, ושרדו בטח עוד מיליון. למה אני נדבק דווקא אליה?

אפשר להגיד ששישה מיליון זה מספר בלתי נתפס, וסבתא היא הצוהר שלי לסיפור הזה. שביל שאפשר לגשת בו אל הבלתי-נתפס הזה. אבל אפשר גם להגיד בנאיביות גמורה שסבתא שלי עניינה אותי ומעניינת אותי הרבה יותר מהשואה. השואה עבורי היא סיפור חסר פנים, מרושע ואיום (ואם נקבל את טיעון ה"בנאליות של הרוע" של ארנדט - מרושע עוד יותר), ואילו סבתא אהובה היתה בנאדם עם פנים. שאהבה, ונתנה, וחמלה, והתעקשה. וגם הרבה פעמים הפחידה. פעמים ספורות הפחידה אותי, ופעמים רבות הרבה יותר הפחידה את שני ילדיה, ובפרט את בנה בכורה. 

היתה בה ועקשנות שלא תאמן, והמון נחרצות ונחישות, ודבקות במטרה. והמטרה היתה לחיות, בעצמאות. בקומה זקופה, בזכות עצמה. ולהיות נורמלית. היה לה פחד אינסופי שיגדירו אותה כמשוגעת. שמישהו יום אחד יתפוס אותה, ויגיד לה: "גברת אהובה! אנחנו יודעים טוב מאוד על הטירוף שמתרוצץ בתוכך, על המספר באושוויץ שלא חרתו על בשרך, אבל נחרת עמוק בנפשך, באופן בל יימחה, בלתי-ניתן לתיקון, ואת משוגעת, וזה סופי ומוסמך". פעם היא נכנסה לבית החולים איכילוב ושאלה שם רופא שעבר במסדרון איך מגיעים למחלקה מסוימת. הוא אמר לה לעלות במעלית לקומה 5. היא העירה שיש אנשים שמפחדים לעלות במעלית, והוא אמר לה ש"כאן זה לא בית חולים פסיכיאטרי". כשאמרו לה משפטים כאלה, היא היתה בטוחה, ממש בטוחה, שמדברים בדיוק עליה, שהיא באמת משוגעת, ושהיא לעולם לא תצא מזה. ואם היא תרשה לעצמה לחשוף את רגשותיה, זכרונותיה, ואת הטירוף שהטביעו בה ושהתרוצץ בתוכה - היא לא תשלוט על הייאוש, האימה, הבכי שחנקה כל השנים, העצבות - ושאושוויץ יכבוש אותה מחדש, לנצח, וינטרל את יכולת התפקוד שלה. היא פחדה פחד מוות שידביקו עליה תווית של משוגעת, של מוכה חסרת-תקנה, ושהיא לא תצליח לעולם לעבוד עלינו ולשכנע שהיא שייכת לעולם הנורמליים.

אני דווקא חוויתי אותה כאדם נורמלי, מרשים, חזק, מדהים. שנאחז בחיים בהצלחה, על אף ולמרות אינסוף סיבות. דוד שלי, לעומת זאת, חווה אותה כאישה פתולוגית לחלוטין, שהעבירה אליו כבר בילדות את החרדות הנוראיות והאינסופיות שלה על העולם כולו, ובכך לתחושתו הרסה את חייו באופן שיטתי ומתמשך, ומגיל 6 ועד גיל 62, אז עזבה אותו - עזבה בגוף, אבל לא בנפש.

היתה לסבתא אהובה הערצה אדירה להשכלה ואסתטיקה. שפת האם שלה היתה גרמנית, השפה השניה הונגרית. יידיש היתה רק השפה השלישית או הרביעית. והנה התרבות הגרמנית, שסגדה להשכלה ולאסתטיקה, ובשמן רצחה 7 או 8 מיליון איש (גם מתנגדי משטר, חולי נפש, הומוסקסואלים, צוענים ועוד), וגרמה להרג של עוד עשרות מיליונים. הרצח היה בשם האסתטיקה - "טוהר הגזע" וטוהר האנושות, ובחסות המדע - בשם תורת הגזע ובעזרת הטכנולוגיה שגויסה לרצח המונים. אבל סבתא המשיכה להעריץ השכלה. לעתים סיפרה שהיא הלכה להיבדק אצל פרופסור מאן-דהוא, וכאשר היתה מזכירה את השם המפורש "פרופסור", היה זה נשמע כאילו נגעה באלוהים עצמו. ועוד לא הזכרתי את העובדה שהיתה מקפידה לקנות מכונות כביסה מתוצרת גרמנית, "משום שזה הטוב ביותר".

אם מישהו נתן לה משהו בחינם, או במתנה, ולו הדבר הפעוט ביותר, היא תמיד חשבה שזה "יפה מצדו". מבחינתה העבירה הגדולה ביותר היתה לחשוב שמישהו חייב לה משהו. תמיד עיצבנו אותה הישראלים שנוהגים לשאול "מה הזכויות שלי? מה מגיע לי?" - "מה מגיע לך?" השיבה פעם לאישה אחת, "קדחת! קדחת מגיע לך!". 

היא היתה מגישה כוס מיץ לאורחים שלה על גבי מגש קטן, עם מפיות בדוגמה פרחונית תואמת למגש. והיתה טורחת להסביר לך, מדי שבוע בשבוע, שהמפיות תואמות למגש. היא לא היתה סנילית, אבל היא היתה קפדנית מאוד. עקבית מאוד. כנראה היתה זו תוצאה של החינוך מהבית, וגם של האנרגיה שהשאירה אותה בחיים לאורך כל צעדת המוות, מאושוויץ הארורה ועד גרמניה. לפני כחמש שנים עברה צינתור לפתיחת ווריד בצוואר, והרופא שניתח אותה אמר בסיום הניתוח לאמא שלי: "ביצעתי את הניתוח הזה מאות פעמים, ומעולם לא ראיתי כלי דם סתומים כמו אצל אמא שלך. איך היא חיה?!".

היא שנאה קיטורים ובכיות. "למה הן בוכות?! אני תמיד נלחמתי בחיים שלי להיאחז בכל קרן שמש, גם כשלא היה קל". סבתא הקפידה ללכת לקונצרטים ומוזיאונים, ולהאזין למוסיקה קלאסית ברדיו מדי יום שישי. כי התרבות הגרמנית לא רק רצחה את משפחה, אלא היתה גם ערש ילדותה. ובמובן מסוים, התרבות הזו היתה בשבילה קרש הצלה של ממש. היא שמחה מאוד ללכת לעבודה, והיתה סבתא למופת. אני זוכר איך כילד בן שש היא היתה חותכת לי את השניצל (מעשי ידיה) לקוביות מרובעות, מדוייקות, שוות בגודלן, ואני הייתי מתפעם מן היצירה ההנדסית ואוכל בשמחה. ולא מבין, לא מבין שהדיוק הזה הוא פתולוגי, אבל גם הבסיס והיסוד לקיומך, סבתא. וכשהיית איכשהו תמיד מצליחה לנקות את צלחת המרק, את הכף האחרונה שלא הייתי מצליח לאסוף, כבר הבנתי שאלה השאריות "משם". ואיך היית שומרת בקנאות את מפיות השולחן גם לארוחה הבאה, אפילו אם התלכלכו קצת (כל עוד לא הוכתמו לחלוטין), והיית תמיד מסבירה לנו כמה מצוין שיש מפיות כאלה, להתנקות בסוף הארוחה. וכשגדלתי, הבנתי שכנראה חוסר ההיגיינה מ"שם" עדיין מאיים עליך.

סבתא, איזו אישה חזקה היית. איך הצלחת להיאחז בחיים האלה, עם כל הייאוש שיש בהם, וכל המעגליות המתסכלת הזו שלא נגמרת. והושאה הזו שישבה עליך, וניסתה תמיד לחנוק לך את קרן השמש בה נאחזת. אני מתגעגע אליך מאוד סבתא. החיים התאכזרו אליך, אך היית גדולה מהחיים.

 

 

***********

הבהרה: רשומה זו היא אסופת מחשבות וזכרונות אישיים שלי בלבד, ואין בהם על מנת לנתח באופן אובייקטיבי את דמותו של סבתא אהובה.

***********

סבתא אהובה לוי לבית שטרן, נולדה באוז'הארוד ('אונגוואר' בלשון היהודים) שבצ'כוסלובקיה ב1928, היתה במחנות שטוטהוף ואושוויץ (שם נרצחו הוריה ושלושה מששת אחיה), ונפטרה לפני 3 חודשים, בינואר 2013. אהבתה הגדולה לבני משפחתה - תיזכר לברכה.

הבעל אינו השמש והאישה היא לא הירח

התפיסה – המיוצגת בידי רבנים מזרמים שונים – הרואה באיש את המוביל ובאשה את המובלת יונקת ממשל קבלי המובן שלא כהלכתו. הקבלה ראתה את הגאולה דווקא כהעלאת הנשיות והובלתה

אני מעלה כאן את מאמרי שראה אור במוסף "שבת" של מקור ראשון:

בתורה, מערכת הקשר בין איש לאשה מוצגת בצורה ברורה: ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. נמשלה האשה לירח המקבל את אורו מהשמש. הבעל הוא השמש. משפחה בריאה נבנית כאשר הבעל מוביל את הבית, הוא משמש כ"ראש המשפחה". לא כדיקטטור חלילה, אלא, כמי שהאחריות עליו. הוא מרגיע, הוא מלטף, הוא מקרין אהבה, הוא מייעץ, הוא מקבל החלטות או מסייע לאשתו לקבל החלטות. (ודאי שלאשה חלק הגון בניהול הבית, אך כאמור, הבעל צריך לקבל על עצמו תפקיד "ראש המשפחה", ואשתו תסכים עם הדבר, ותקבל אותו כ"ראש המשפחה")

אשה יכולה לדבר עם בעלה על הכל, וכעת אני מנחה את הגברים: לא על כל דבר לדבר עם נשותיהם. הבעל הוא עמוד שאשתו מעריכה אותו. ובעל שמדבר עם אשתו על חולשות שיש לו – זה לא טוב. בשביל אשתך אין לך חולשות. לאשה מותר לציין את חולשותיה – חופשי!... אז מה יעשה הבעל? "עשה לך רב וקנה לך חבר" יכול לדבר עם רב או חבר – אבל לא עם אשתו. ואני מבקש מהנשים שאם הבעל לא יספר הכל – שיאשימו אותי ולא את הבעל.

ציטוטים אלו לקוחים מתוך דברים שנכתבו בידי הרב אליקים לבנון, והוא חתום עליהם באחריות מלאה ובאמונה בצדקת דרכו. הרב לבנון, שנבחר כאן כמייצג של ציבור רבנים מגוון, הכולל גם כמה רבנים בולטים מהמגזר הניאו-חסידי (הרב שלום ארוש, לדוגמה), ואף מהמגזר החרד"לי (הרב צב"י טאו בחוברת 'שעשני כרצונו' שיצאה לאחרונה), מציג השקפת עולם המבוססת על המשל היהודי הידוע (בעל המשמעויות הקבליות) המציג את הגבר כ"מאור הגדול", ואת האשה כירח, ה"מאור הקטן", הכפוף לשמש ומקבל את כוחו ממנה.

מתוך כך, צריך הבעל לקבל על עצמו את תפקיד ההובלה, שהרי מישהו צריך להיות בעל נחישות ויכולת הכרעה בבית – ומכיוון שהגבר הוא המתאים לכך – הרי שחובה עליו ליטול תפקיד זה. ואילו האישה מורשית להתלונן, להתרגש, להתרעם, לבכות לבעל וכדומה – כפי רצונה, ללא הגבלה, שהרי היא מייצגת את הרגש, את היסוד המתחלף, המשתנה, שיש לו גם חן מסוים (ולכן תמיד ינחו הרבנים הללו שהאישה היא שתחליט מה יהיה צבע הסדינים או מפות השולחן). אינני מזדהה עם השקפה זו, ולכן גם אינני דובר ראוי שלה, אך נדמה לי כי הצגתי אותה באופן כמעט סביר, מה גם שהיא מוכרת דיה לרבים מן הקוראים.

גם ללטף ולייעץ

הציטוטים דלעיל יכולים להרגיז חלק מהקוראים, ובהמשך אנסה לנתח אותם במבט כולל יותר. לכאורה, מדבר הקטע הראשון על מערכות יחסים בין גברים לנשים מנקודת מבט פטריארכלית. האישה מצופה להיות "אומרת-הן", כפופה לגבר. הגבר לעומתה, מצויר כדמות טוטליטרית-סטליניסטית כמעט: הוא השֶמש, הוא אומר את המילה הראשונה והאחרונה (האשה יכולה לדבר, אפילו להרבות מאוד במלל וגילויי רגש, אך זכות ההכרעה אינה נתונה לה).

אמנם הקטע המצוטט מרוכך יותר מדיקטטורה גברית בתבנית העתיקה, מפני שהעולם וודאי התקדם. הגבר לא אמור רק "להנחית" לאישה, אלא גם 'ללטף', ו'לייעץ'. על כל פנים, מוטל עליו שלא להתבלבל, ולזכור שהוא המופקד על ההחלטות, והיא – על ההתלבטויות. כמובן שהייעוץ והליטוף של הבעל הם מנכסים ופטרנליסטיים, ויש אף שיטענו שנקודת מבט זו עשויה לתרום גם לדחיקת האישה אל ירכתי האוטובוס, ולאיסור על נשים לדבר (לא לשיר!) בתוכנית רדיו נורמטיבית בתחנות רדיו מסוימות.

מעבר לפגיעה באישה, יש כאן גם פגיעה בגבר. האישה מתוארת בתור מי שיש לה לגיטימציה לבכות ולהתלונן, להתנחם, להתייעץ ולהתבלבל. ואילו הגבר? הוא השמש! הוא החץ שתמיד נע קדימה. גם אם הוא מתלבט – הוא צריך לקבל את ההחלטה בעוז, לרוץ תמיד קדימה ולסמן לאשתו "אחרי". ומה יהיה עליו כשהוא עייף? מדוכא? חלש? לזאת אין לגיטימציה. "אל תהיה נקבה!" יגידו לו, "אין לך את הפריבילגיה לכך. לאישה מותר להתלונן, להתלבט ולהיות חלשה – לך אסור! אתה אמור כל העת להעניק, ללא הפסקה, כמו השמש שמאירה בכל יום מבלי להתעייף".

אצייר תמונה קיצונית, לשם המשל: אדם, אב למשפחה המונה 5-6 נפשות, שפוטר מעבודתו, וחש עלבון רב, תסכול, השפלה וכעס. כעת הוא גם עומד מול בעיה כלכלית קשה, שהרי עליו לפרנס את ילדיו, אך נשבר מטה לחמו. ומה מציע הרב לבנון? לשקר לאשתו ודאי שלא ימליץ. אולי למסור לה באופן אינפורמטיבי על הפיטורין, אך לחייך בעוז ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר והילדים אפילו לא ירגישו (שהרי הוא השמש! ואסור לו לגלות בפניה חולשה)? אפשר לשחק עם הסיטואציה הזו עד לכדי ממדי אבסורד של ממש, אולי אף שהאישה תבכה בשביל הבעל כאשר הוא מספר לה על כך, כי הרי לו אסור לבכות בפניה...

הגבר והאלמנטים הנשיים

אכן גם הרב קוק היה שמרן בנוגע לסוגיית מעמד האישה, כאשר רוב נימוקיו נבעו מטעמים רוחניים. בשנת 1920, התנגד הרב קוק למתן זכות בחירה לנשים בבחירות של המוסדות הציוניים, ונימק זאת בטענה ש"כל כבודה בת מלך פנימה". בחירה שמרנית של הרב קוק, ללא ספק, הגם שהרב עוזיאל, עמיתו הספרדי ברבנות ארץ ישראל, דווקא תמך במתן זכות בחירה לנשים. אך השאלה היא עד כמה שמרנית היתה בשעתה עמדתו של הרב קוק? שהרי רק ב-1918 אושרה זכות הבחירה לנשים באנגליה, ובשוויץ ניתנה זכות בחירה לנשים רק ב1970! גם צרפת, דרום אפריקה ואירלנד עדיין לא העניקו זכות בחירה לנשים ב1920.

לכן, פסיקתו של הרב קוק, בשעתה, היתה שמרנית במידה מתונה, ולא באופן רדיקלי. אם נצרף לכך את העובדה שהרב מרדכי אליהו, שהיה מן המחמירים בהלכה, התיר בשנים האחרונות לנשים להתמודד על תפקיד ברשימות הדתיות לכנסת, לפחות כהוראת שעה – נמצא שדווקא הרב אליקים לבנון שהורה לאישה שלא להתמודד על תפקיד בוועד הישוב אלון מורה – מוביל קו שמרני מאוד, אולי מיושן מאוד, ביחס לרבנים שמרנים מקובלים אחרים (וכמובן שביחס לרבנים פלורליסטים).

כל אותם המבקשים לבסס, מתוך כתבי הקבלה, את מעמד האישה ככפוף לגבר, המסומן כמעין "סופרמן" במידה זו או אחרת, או מפקד סיירת-מטכ"ל בזעיר-אנפין – מצייר לנו מחצית מן התמונה בלבד, וזוהי נקודה חשובה למדי. משום שהאריז"ל אמנם דיבר הרבה על הגבר כשמש, ועל האישה כירח, אך יש לזכור שתי עובדות בנוגע לכך: הראשונה, היא שכל דמות גברית ("פרצוף" בלשון האר"י) המופיעה בכתבי האר"י, מורכבת בהכרח גם מאלמנטים נשיים, אלא שהאלמנטים הגבריים שבתוכה הם דומיננטיים יותר, ובהתאמה – כל דמות נשית מורכבת גם מאלמנטים גבריים. נקודה זו חשובה בפרט כאשר בזמננו גברים רבים אכן מגלים צדדים "נשיים" ו"רכים" יותר בתוכם, בצד העובדה שהם אכן בראש ובראשונה גברים.

העובדה השניה היא, שהאר"י מצביע על הגאולה כעל העלאת הנשיות למדרגה רוחנית גבוהה יותר משל הגבריות. אם במשל שמביאים מצדדי גישת "הגבר מוביל", האישה תמיד מוצגת כיסוד משתנה (מחזור חודשי, הריון, לידה, הנקה – בדומה למחזור הלבנה) ואילו הגבר כיסוד "יציב" ו"קבוע", הרי שכיום, כאשר כל מקום עבודה דורש מעובדיו לא רק יציבות ורצינות, אלא לא פחות מכך גם "דינמיות" ו"יכולת עבודה בצוות" (וכזכור, לנשים יכולת חברתית גבוהה יותר) – הרי גם ראוי שמעמד האישה יתקדם ויושווה לזה של הגבר, שהרי על פי האר"י, זהו אחד מסמני הגאולה. וודאי שתלמידיו של הרב קוק שהאמין בגאולה מעשית – אמורים להיענות למציאות שמתווה גאולה בדרך זו. על אותה הדרך, גם היכולת האינטלקטואלית, המסווגת כגברית, איבדה כיום רבות מיוקרתה לטובת אחותה "הנשית", הלא היא האינטליגנציה הרגשית.

בושם לכבוד שבת

כאן המקום להבהיר שהרב לבנון עוסק רבות בביסוס מעמד הגבר במשפחה, מתוך ראיה של מצוקה הקיימת כיום, של חוסר החלטיות, עודף אמונה נאיבית בקרב זוגות צעירים, ואופטימיות מופרזת – במקום תכנון נבון של חיי המשפחה, בתחומים: הכלכלי, הזוגי, חינוך הילדים וכו'. כמובן שנכון וראוי לנהוג באחריות – אך לא במחיר של דחיקת המהפכה הנשית המתחוללת בעולם במשך כבר למעלה ממאה שנים.

יתר על כן: אם מאמינים אנחנו בדברי האר"י שבבוא הגאולה תהיה "אשת חיל עטרת בעלה" (קרי: שתהיה הנשיות גבוהה מהגבריות - נקודת מרכזית בתורת האר"י) – הרי שעלינו להעלות על נס את כוחן של הנשים, כולל שותפות בהנהגה (ממקום נשי ודינמי, ולא חלילה שיהיו הן כגברים).

כמו כן, ראוי לעודד גם גברים לגלות את הצדדים הנשיים שבהם ולפתח אותם, כגון: יכולת חברתית, אמפתיה, אסתטיקה וכדומה – כמובן מבלי להפוך לנשים, אלא כדי להיות גברים שלמים יותר, שיש בהם אמנם צד נשי, על אף שלא הוא הדומיננטי. אגב, אציין שדווקא בקרב ציבור ספרדי גאה ושורשי, החינוך המגדרי לפעמים נדמה לי כגמיש יותר: לגברים יש לגיטימציה לבכות באירועים מרגשים, וכן לשים בושם לכבוד שבת. המדובר אגב, הוא גם על רבנים ואברכים, לא רק על "עמך". ואולי מכאן שורש ההבדל בין הרב אליהו לרב לבנון.
 

ולוואי שתהיה אשת חיל עטרת בעלה.

איך מיישבים את הסתירה ששמה שמוליק קראוס

איך מגשרים על הפער בין מוזיקאי גאון לאדם בעייתי? זה די קל. במובנים העמוקים ביותר אין גאונים ואין נבלות.

אני מצרף כאן קטעים ממאמרו המצויין של אלון עידן על היוצר והמבצע שמוליק קראוס:

 

כיוון ששמוליק קראוס היה מלחין עצום וגם איש אלים, יש בעיה. הבעיה היא לא המוות שלו, לא הכישרון שלו ולא האלימות שלו. הבעיה היא שבתוך אדם אחד התקיים מנגנון שייצר כמה מופעים, שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. המנגנון הזה - שתואר על ידי יענקל’ה רוטבליט כ”כאוס שמתוכו נולדת הרמוניה” ‏(אפשר לתאר אותו בפשטות גם כ”נפש”‏) - הוציא מתוכו לחנים מצוינים והתנהגות לא מוסרית. ומאחר ש”מצוין” ו”לא מוסרי” הם שני מושגים שלא אמורים להתיישב באותו מקום, נדרשת פעולה שתאפשר לסכם את האיש במשפט אחד מבלי להסתבך.

את הבעיה הזאת פותרים רוב האנשים על ידי חיתוך של אחד הצדדים. שני החיתוכים הקלאסיים הם קִעקוע המוזיקה מטעמי מוסר ‏(חיתוך של היצירה‏); או זלזול באלימות מטעמי הערצת היצירה ‏(חיתוך של המוסר‏). שני החיתוכים נעשים באופן גס, חד משמעי ונטול ניואנסים ‏(“האיש היה גאון”; “האיש היה נבלה”‏). כך קל יותר להתהלך בעולם.

קראוס הוא לא הראשון שמעורר את הדילמה. אפשר גם להזכיר את ריכרד ואגנר. במקרים האלו ה”טוב” וה”רע” נובעים מתוך אותו מעיין, ולכאורה לא מאפשרים להכיל את הסתירה.

שמוליק קראוס. צילום: מוטי קמחי

 

כמובן שאין שום סתירה. אם היתה סתירה בין מוזיקה לאלימות לא היה שמוליק קראוס. קראוס הוא בסך הכל ראיה לכך ש”טוב” ו”רע” יכולים לחיות במקום אחד ‏(ואם לדייק: “טוב” ו”רע” בהכרח חיים במקום אחד‏). חשוב מכך: קראוס הוא תזכורת לכך ש”טוב” ו”רע” הם בסך הכל מושגים סינתטיים, שמיוצרים על ידי החברה כדי לממש פונקציות שבהן היא מעוניינת: ה”טוב” מודבק על מופעים שתורמים לחברה ‏(עובד חרוץ/תלמיד טוב‏), וה”רע” מודבק על מופעים שמסבים לה נזק ‏(עצלן/פושע‏).

הבעיות מתחילות כשנוצר כמו־פרדוקס: כש”רע” חברתי מסב עונג פרטי ‏(סמים‏), או כש”טוב” חברתי מסב סבל פרטי ‏(שירות צבאי‏). במצבים כאלה מתבצעת באופן מיידי קריקטוריזציה של המציאות, שתפקידה החברתי להבהיר מה אסור ומה מותר. הקריקטוריזציה מתממשת על ידי ייצור מסיבי של מדבקות “טוב” ו”רע”, שמחולקות בחינם לקהל הרחב. מתווה העסקה פשוט: בתמורה לשירותי תיוק של גירויים חיצוניים ‏(שמוליק קראוס הוא גאון/נבלה‏) הילד מתבקש להפקיד את התודעה הפרטית אצל אבא ואמא.

העסקה הזאת נוחה, אבל מגלמת עמדה אינפנטילית. האינפנטיליות באה לידי ביטוי בצורך לנסח שורת הספד פשוטה וחד משמעית, שאינה אלא גילום של חוסר יכולת לשאת מתח. גם המתח עצמו מתעתע: משום שהוא לא באמת מתקיים בין ה”טוב” ל”רע” - זו רק תחפושת שמספקת החברה כדי להסוות את עצמה. המתח האמיתי מתקיים בין הצורך של האדם לממש חלקים ייחודיים שלו, גם אלימים ותוקפניים ‏(“רע”‏), במציאות החיצונית; ובין ההבנה שלו, שהמכונה העצומה הזאת שנקראת “חברה” נוהגת להעניש בחומרה כל בורג שלא מסתובב בכיוון שנקבע עבורו ‏(“טוב”‏). שמוליק קראוס הוא ייצוג ממשי של המתח הזה.

קראוס לא היה גאון ולא היה נבלה. במובנים העמוקים ביותר אין גאונים ואין נבלות, כל מה שיש זה בני אדם שנותנים ביטוי לא מעודן ליצרים ומאוויים, שאצל רוב האנשים סורסו בשלבי התפתחות מוקדמים יותר. קראוס הוא רק ראיה לכך שנפש האדם לא עובדת בשירות החברה ושבאזורים האפלים שלה לא מתקיימים כלל איסורים. ומאחר שקראוס הוא כל־אדם, כל־אדם צריך גם לדעת: עמוק בתוכו מתחוללת סערה, שיכולה להוליד גם מוזיקה שמימית וגם אלימות ארצית.

שחורה אני ונאווה

בעקבות הלימוד אתמול בזיהרא, אני מעלה מאמר מלא בנושא החשוב של "שחורה אני ונאווה":

פתגם שתמיד היה נראה לי מסתורי ומחריד כאחד, הוא: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר". המשנה במסכת שבת למעשה מבטאת, או מעגנת, את מעמדן של שלוש המצוות שנחשבות, כך מסתבר, למצוות העיקריות בין אדם למקום, ומגדירות את האדם ברחוב הישראלי כ'דתי' או 'חילוני' עד ימינו אנו: שמירת השבת, טהרת המשפחה וכשרות המזון. דווקא שלושת אלו ולא אחרות: לא תפילה וברכות, לא לימוד תורה ("כנגד כולם"?), לא ציצית ולא נטילת ידיים. שמא נגיד שהסיבה לכך שמצוות תלמוד תורה או תפילה לא מופיעות במשנה זו כמצוות קריטיות, היא מפני שהמשנה עוסקת בנשים, שעל פי רוב לא נחשבות כחייבות בתורה ותפילה (או כמעט שלא)? איני סבור כן. הרי עד היום הקִטלוג החברתי ל'דתי' ו'חילוני' נעשה בדרך כלל על פי שלוש המצוות שהמשנה מונה. אני מכיר אנשים רבים שנחשבים חברתית כ'דתיים', למרות שאינם מקפידים להתפלל את כל התפילות, מכיוון שהם שומרים את שלושת המצוות הנ"ל.

המשנה מצביעה בדרכה המיוחדת על חוט משותף שחורז את שלושת המצוות הנ"ל: האישה. בקבלה, האישה משמשת רבות כסמל לייצוג כוחות התוהו בעולם: יצרים, תשוקות, גופניוּת ופיתוי. כרובד ראשון, ניתן להגיד שמטרתן העיקרית של מצוות שבין אדם למקום, ושל היהדות בכלל, היא סובלימציה (עידון) של שלושת התאוות הגדולות של האנושות: תאוות המין (נידה), תאוות המאכל (חלה) ותאוות הממון כייצוג של הרצון לשליטה בלתי-מוגבלת (הדלקת הנר – מצוות השבת). היהודי נבחן כיהודי כאשר הוא מסוגל להגביל ולרסן את שלושת הדחפים הללו, שאם-לא-כן עלול הוא להיות בהמי לחלוטין: את תאוות המין ירסן באמצעות הכנסתה להקשר רחב יותר של משפחה, נאמנות וזוגיות ארוכת-טווח הכוללת איפוק, ריסון ומתן מקום לאחר. את תאוות האכילה ירסן באמצעות כללים המגדירים היטב מה מותר לאכול ומתי, כולל הצורך להתחלק עם הזולת במאכלים (כהנים, לויים ועניים). את תאוות הממון, כמייצגת את רצון האדם לשלוט ולנכס את הכל לעצמו, ירסן באמצעות איסור המלאכה, והבנה שהוא פרט אחד בלבד במארג השלם שמתקיים בתוך עולמו של הקב"ה.

המין הנשי נקרא לעתים מזומנות בחברה המערבית 'המין החלש'. אך על פי הקבלה, האישה דווקא מזוהה כשייכת למידת הגבורה, לכוח, לעוצמות. אולי מפני שבני האדם מתקשים להתמודד עם הכוחות החזקים שבתוכם, הם מתייחסים אליהם כ'חולשות אנוש', אך למעשה הרצון לגבורה, שמתבטא במיניות, אכילה (ושפיכות דמים של בעלי החיים לצורך כך) וכסף, הוא דווקא סממן לעוצמה האנושית. לעתים מזומנות אנו נוטים לראות בחוקים שונים (גם דתיים) כלים שנועדו לרסן את הבהמי שבאדם, את הדחפים והיצרים, אך ניתן לקרוא את המשנה גם בקריאה שלא מבקשת להגביל ולרסן את הצד העוצמתי שבאדם, אלא דווקא להכיל אותו בתוך מסגרות שיאפשרו לבטא את העוצמות הללו ללא חשש. כמו ילד פעלתן במיוחד, שכאשר הגבולות ברורים לו – הוא יכול לשחק ולהשתולל בתוכם בלי סוף ממש. פעמים מספר בכתבי האר"י, מתוך העיסוק בשאלת היצרים לעומת העידון והכפיפות לא-ל, מוזכרת ההתייחסות לתשוקות ולדחפים ה'בהמיים' כאל מי שלעתיד לבוא יהיו גבוהים יותר מהאמונה, הענווה והעידון, בסוד 'אשת חיל עטרת בעלה' (כלומר: גבוהה מהגבר, המייצג את המוסר והסדר החברתי). ומכאן מובן למה דווקא שלושת המצוות שהוזכרו לעיל, כמצוות ששייכות לתאוות האדם – הן הקובעות האם אדם הוא דתי. דווקא הן, ולא התפילה או תלמוד התורה. לעומת פרויד שראה את הדת, החוק והמוסר כנועדים לעדן את הדחפים הבהמיים שבאדם, אני חש שהתורה לא מבקשת 'לעדן' ולהחליש את היצרים של האדם, אלא להיפך, להגביל אותם כדי לאפשר את הגילוי המלא של כל האנרגיות הללו בשלב מאוחר יותר.

 

************************************

שחורה אני ונאווה

האדמו"ר הזקן, בפירושו על שיר השירים, עוסק בפסוקים:

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים - כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי  (שיר השירים א, ה-ו).

 הרעייה פונה אל בנות ירושלים – אלו הן הנשמות הטהורות, הנמצאות בגן העדן, שעדיין לא ירדו לעולם הזה ולא התלכלכו בכל הקליפות והטומאות שנמצאות בו – ואומרת להן: שחורה אני! אבל נאווה! אני יותר יפה מכן! אתן בנות ירושלים – ה'בנות הטובות', הסטריליות, שלכאורה לא שייכות ללבאנט הדביק הזה, מלא היצרים הססגוניים – ואילו אני שחרחורת, כהת עור. וכפי שהיא אומרת בפסוק הבא: "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש!". אני שחורה מפני שהשמש שזפה אותי! אני שחורה, ומגעילה, ומלוכלכת, בגלל שאני מוכנה להיחשף לאור האדיר של השמש, ולא רק לתאורת הנאונים החיוורת של בית המדרש. "בני אמי ניחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים! כרמי שלי לא נטרתי!" כן! אני נוגעת בחומרים החזקים של החיים, באורות המסנוורים! אני לא אישה קטנה, עקרת בית! אני מוכנה לצאת החוצה. אך אבויה! בני אמי, החברה המגבילה, הפטריארכלית, ההיררכית, חסרת המעוף, נטולת ההשראה, ששוללת את עצמאותי וגילוי האנרגיות שבי, כועסת עליי ("ניחרו בי"), שמה אותי לשמור על כרמי אחרים, אך את כרמי שלי, את גופי שלי – לא נטרתי ולא טיפחתי. אני סתם שחורה ומפויחת, ולא ים-תיכונית יפהפיה, רק בגלל שלא נתתם לי לטפח את עצמי! בני אמי, ה'יהודים הטובים', אתם האשמים בכך שאני רק שחורה ומכוערת, ולא זכיתי לגלות את יופיי באופן שגם בני אדם, בני מעלה, יוכלו להכיר בו ולשבח אותו.

בשפה הקבלית, 'בני אמי' הם הביטוי הקשוח של האמא החונקת. אין כאן אבא, שמסמל את הפוטנציאל וההשראה. אין את הברקת מידת ה'חכמה', את היכולת להכיל מורכבויות וניגודים. השכינה הקדושה (המלכות דאצילות), שירדה מרום האצילות והפכה לעתיק יומין של עולמות בי"ע, ירדה למעשה אל הקליפות (במידה מסויימת), בסוד 'רגליה יורדות מוות'. היא פונה אל בנות ירושלים, אל הנשמות שהן בחינת מלכות שנמצאות בעיבור באצילות, שהן בחינת לאה, בחינת ירושלים, ואומרת להן: אל תראוני שאני שחרחורת! אני שחורה מפני ששזפתני השמש, שנחשפתי לאור המקיף הגדול. כל כך גדול עד כדי שהוא מסנוור, מעוור ומחשיך. אני שחורה כאהלי קדר, כמו יריעות בית המקדש, כמו המקיפים של המקום שהופך בהמיות לקרבן עולה כליל לה', המקום שהופך חיבור זכר ונקבה לעיני כל העם לא לפריצות, אלא לקדושה. אני שחורה כיריעות שלמה – המלך שהשלום שלו, שעושה שלום בין עליונים ותחתונים. זהו מקיף כל כך עליון, שהוא למעלה מסדר והשתלשלות. כלומר, למעלה מהפילוגים של העולם הזה בין טומאה וקדושה, למעלה מההיררכיה של בנות ירושלים. 'בנות ירושלים' הן כוחות שנמצאים בתחתית ההיררכיה, הרבה מתחת ל'בני אמי' המהוגנים וההיררכיים.

מהו הפתרון? האם על יהודי להיכנע ליצריו הנמוכים ביותר? האדמו"ר הזקן מציג פתרון בדמות 'מצוות הלא תעשה': החידוש שהאדמו"ר הזקן מציג, הוא שמצוות לא תעשה אינן השתחררות מהתאוות האנושיות. להיפך – הן שימור של יחסים חמים איתן. על גבי רוב ארונות הקודש בבתי כנסת מדובר על רצח, חמדנות, ניאוף וגניבה. עלוני השבת והשו"תים האינטרנטיים כוללים תיאורים מאוד צבעוניים של התמכרות לאתרי פורנוגרפיה, סחרור אדיר של יצרים וכדומה. למעשה, מצוות הלא-תעשה לא משחררות אותנו מהיצרים. להיפך, הן עוסקות בהם כל הזמן. אביא להלן דברים מהאדמו"ר הזקן, ואנסה לבאר אותם על פי דעתי:

"כי רמ"ח פיקודין (מצוות) - רמ"ח איברין דמלכא, שהן כלים ומשכן להחיות הנמשך ומתפשט בהם מעצם הנפש, אבל ה'לא תעשה', אין החיות ואור אין סוף מבחינה זו מתלבש בגילוי הנפש, אלא בבחינת העלם. לפי שאין בנפש כלי ומשכן להשראת אור אין סוף בבחינה זו להיות בחינת גילוי ממש, אלא בבחינת שלילה, בחינת "לא", כמו שנאמר "בארץ לא זרועה", שהיא זרועה בבחינת "לא".

וכמו שמבואר במקום אחר, שזהו עניין דביקת הנפש באלוקות למעלה בשרשה, בבחינת 'סובב', 'ישת חושך סתרו', בחינת חושך ולא אור נגלה, שאי אפשר להגיע לבחינה זו בבחינת מעשה המצוות אשר יעשה אותם האדם, אלא בבחינת לא תעשה, שהוא בחינת שלילה ולא"[1].

ביאור הדברים: רמ"ח מצוות עשה הן דרכים להכיל בתוכנו אור אלוקי, אבל מצוות הלא-תעשה אינן מזרימות חיות אל הנפש, שהרי כל מהותן היא שלילה, אי-קבלה, של אנרגיות מסוימות. מדוע יהודים דוחים את האנרגיות הללו? מכיוון שאין ביכולת הנפש האנושית להכיל את העוצמות האדירות של גילויי האלוקות הללו באופן חיובי, יהודים מכילים את אנרגיות התוהו האלה באופן של שלילה. יחסים של שלילה אינם יחסים של התעלמות! אלה יחסים של התנגדות עזה מאוד, שיוצרת קשר אמיץ שקשה לנתק. בין שני קצוות המנוגדים זה לזה, יש למעשה פער די קטן. בניטו מוסוליני, לדוגמה, היה סוציאליסט ומרקסיסט נלהב לפני שנעשה פאשיסט קיצוני.

כאשר ילד רוצה קשר עם ילדה שלא מחבבת אותו, הוא מושך לה בצמות. אלה יחסים עכורים של אחור באחור. הילד מבין שאין לו יכולת ליצור יחסי אהבה עם אותה הילדה, שלא מתעניינת בו, ולכן הוא בוחר להילחם איתה (גם זה סוג של קשר קרוב מאוד). היהודי מבין שאין לו יכולת להכיל את כל אנרגיות התוהו שהגוף מתאווה להן, ולכן הוא בוחר להכיל את האנרגיות הללו באופן של 'לא', של התרסה, של שלילה שלהם. הוא נלחם איתם, ובכך מלחים את עצמו אליהן. כך הוא זוכה לזיקה חזקה מאוד לאורות יותר גבוהים מהאור לו הוא זוכה בלימוד הגמרא והנחת קוביות שחורות על הראש.

---

^[1]רש"ז מלאדי, 'לקוטי תורה' על שיר השירים, דף ז' עמוד א, הוצאת קה"ת, ניו יורק.

מה מחפש עיתון הארץ אצל הנשים החרדיות?

אחת לחודש, וזו כבר מסורת, עיתון הארץ מפרסם כתבה על חרדים וחרדיות (בעיקר נשים) שחורגים מהנורמה החרדית, באמצעות התנהגות שנדמית כחילונית "קלאסית": הקמת מועדוני ריקודים לנשים, פתיחת חוגי יוגה לחרדים, ראיון עם רמה בורשטיין הבמאית החרדית, וכן הלאה. יש להדגיש כי כל הכתבות כולן עוסקות בשינוי היחס של הנשים החרדיות (לעתים רחוקות גם הגברים) לגופן: מדבר שיש לכסותו, לגורם משמעותי ואף חופשי במגרש המשחקים של החיים. הכתבות מרתקות וכתובות היטב כמובן. לתופעה הזו הייתי מצרף, אגב, את הצלחתו המרשימה של הסרט "למלא את החלל", העוסק בחיי חרדים, ובעיקר נשים חרדיות.

אם כן, אחת לחודש מפרסם "הארץ" כתבה על אישה חרדית שיוצאת מגווני השחור. מה המוטיבציה של עיתון שרוב מוחלט של קוראיו הוא חילוני או ציוני-דתי, לעסוק בכזו תדירות בנושא הספציפי הזה בתוך הציבור החרדי?

ניתן להשיב כי עיתון הארץ מייצג קהלים שישמחו לראות את החברה החרדית מתפרקת, או לכל הפחות משתנה, בין השאר משיקולים כלכליים של השתתפות בשוק העבודה, או משיקולים עקרוניים של נשיאה בנטל השירות בצבא. תשובה נכונה, אך במקצת. אפשר להשיב גם כי הסיבה היא סקרנות: החברה החרדית נתפסת כחברה אקזוטית, המתלבשת כמו במאה ה-19, אך חבריה חיים, מחנכים, מתייסרים ומתמודדים עם המאה ה-21, ויתר על כן: הנשים ה"מרדניות" בכתבות ב"הארץ" הן אקזוטיות אף יותר, מפני שמחד, הן נותנות ביטוי באופן חילוני כמעט לחלוטין לנשיות שלהן – ומאידך, הן עדיין משייכות עצמן לחברה החרדית, שהמיינסטרים שלה הוא שמרני.

גם האפשרות האחרונה נכונה בהחלט, אם כי חסרה בעיניי. האפשרות המרתקת ביותר בעיניי, היא כי החילוניות שאותה מייצג עיתון הארץ, מתקשה מאוד למצוא ריגוש במה שהגוף האנושי מציע. כאשר השאלה "איך תעדיף את בן הזוג שלך? גבר או אישה?", הופכת לחלק מהחיים בדיוק כמו השאלה "איזו אישה תעדיף?", והשאלה "איזו אישה תעדיף כבת זוג?" הופכת עבור צעירים חילוניים רבים לשאלה שניתן להשיב עליה כל יום תשובה אחרת, בדיוק כמו השאלה "האם תעדיף קפה או תה?" – כאשר המיניות, מרוב חופש, הופכת למובן מאליו, לדבר בלתי מוגבל כמעט – הרי שהמיניות החילונית כבר אינה טומנת בחובה ריגוש.

פרופ' שלום רוזנברג אמר פעם: "אינני מקנא בחילוניים, כי אין להם עבירות". קרי: העבירה מספקת את הריגוש של "מים גנובים ימתקו", של חווית הגילוי של היצר כבלתי מושג שהופך למושג (ולכן מסתורי ומענג כל כך). כמו כן, מושג העבירה מספק אתגר לאדם הדתי, שאם הוא עמד בו, הרי שגם כך הוא יכול לגמול לעצמו ב"פרס" מנטלי. לכן החילוני מבקש לצפות באישה החרדית כאשר היא מגלה את גופה ואת הנטיות החילוניות שבה, תהליך בו האישה החרדית עוברת ריגוש יוצא דופן, כך תמיד מוצג בכתבות – והחילוני עושה זאת כדי לחוות בעצמו סוג של "ריגוש מעבירה".

בעולם בו הכל מושג והכל אפשרי – הרומנטיקה מתה. והיחידות המשמרות יחס לגוף כאל מקור לקדושה או לטומאה, כלומר למקור לעוצמות מרגשות ומרתקות באמת – הן הדתות. בכך אולי גם ניתן להסביר את החזרה בשנים האחרונות של המיינסטרים הישראלי החילוני, הן לעבר המסורת (בגרסאות מרוככות כמובן), והן לעבר המשפחה והזוגיות: כדי לחוות ריגוש מן הגוף, חייבים להטעין אותו באנרגיה דתית, או להגדיר אותו כ"בלתי מושג", או כמסתורי, שהרי ריגוש בעיקרו הוא הפיכת הבלתי מושג – למושג. ולכן כאשר הישראלי הממוצע הוא קצת יותר מסורתי, או אפילו קצת יותר מודע למשמעויות הדתיות של הגוף – הרי שגם הגוף שלו הופך למעניין ומסתורי יותר. כמו כן, משפחה וילדים גם הם מקור לרומנטיקה לא מבוטלת של התמימות ושל ה"יחד", שהיו בעבר אויב של החילוני החופשי, הביקורתי והמשוחרר.

נוסף על כל האמור לעיל, ואף יותר מכך: הקורא או הצופה החילוני חווה באמצעות הצפייה באדם החרדי, וההזדהות עמו כמובן, את חוויית גילוי הגוף ואת חוויית 'מים גנובים ימתקו'.

מצורפים מספר קישורים להדגמה. הקורא מוזמן כמובן לקריאה ביקורתית/ סלקטיבית:

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1866199

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1885795

בשבועות הקרובים נעסוק גם בשאלה המרתקת: מהו מקור הצורך של מחזירים בתשובה להיות במגע עם חילוניים?

על הרב שחזר בשאלה - ואז בתשובה

ר' אהרון לייב ברגר היה רב חרדי באוקראינה, וכונה בפי תלמידיו "הרבי מקוראסטין". יום אחד, לפני כשנה, ראו אותו תלמידיו מגולח, ללא זקן, פאות וכיפה, ונדהמו כשסיפר להם כי החליט להפוך לחילוני גמור. לאחר 9 חודשים כחילוני, הוא ניגש לרב פינטו מאשדוד, שסייע לו לחזור בתשובה, וכיום הוא שוב חובש כיפה, ומגדל זקן.

אני ממליץ לראות את הכתבה המרתקת במלואה (קטע וידאו של 4 דקות) בקישור הבא:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4285740,00.html

לאחר שצפיתי בכתבה הזו, לפני חודשיים-שלושה, היתה לי תחושה מאוד חזקה כי למעשה ברגר הרגיש טוב מאוד עם החזרה בשאלה וההפיכה לחילוני גמור. גם כאשר הוא מספר על הקשיים שלו כחילוני, לא נראה כי סבל מאכילת החמץ בפסח (סמל מטאפורי, מן הסתם, לעבירות חמורות אחרות), וגם לא מכך שעשה "את כל העבירות שאפילו אדם חילוני 'סטנדרטי' מהרחוב לא עושה" (סביר להניח שהכוונה היא לתחום המיני. לא שווה לוותר על רבנות וכבוד בשביל לאכול פיתה וחומוס בפסח, עם כל הכבוד לאבולעפיה).

ברגר מספר כי ניסה להתקשר, לאחר תקופה כחילוני, עם קהילתו הישנה באוקראינה, והם הגיבו לו בחריפות, ואמרו לו שהוא מת בשבילם. "הבעיה שלי היתה שאני הייתי שלם עם עצמי, אבל אליהם היה לי מאוד קשה, כי בכל זאת אני מאוד אוהב אותם". ברגר מספר כי היה שלם עם עצמו. היה לו טוב כחילוני. הוא כנראה הצליח להדחיק את רגשות האשם הדתיים, ובאמצעות ההפיכה לחילוני הוא נפטר מהקונפליקט הפנימי שקרא לו להיכנע לדחפים ה"חילוניים" שפיעמו בקרבו.

אם כן, אכילת החמץ לא היתה מעמסה, כך לדעתי, על ברגר, אלא להיפך – היא הקלה עליו להרגיש שהשתחרר מהמערכת הדתית, וכי איננו כפוף עוד לכללי המשחק המוזרים, הנוקשים, והכובלים בהם היה נתון. אם כן, מה היה קשה לברגר? אמנם כאשר הופכים לחילוניים יש עכבות מסוימות שנעלמות – אך יש בעיות אחרות שלא נעלמות: אדם זקוק לחברים, וגם לכבוד ומעמד. ואת כל אלו איבד ברגר, בו זמנית עם החופש המיני בו זכה, ועם חופש התנועה המסומל בחילול השבת ואכילת החמץ בפסח. בנוסף, ברגר איבד גם את מקום עבודתו.

במובן מסוים, דווקא החזרה בשאלה של ברגר היתה צעד מלא כנות, מלא אומץ. החזרה בתשובה לא היתה צעד של שקר חלילה, שהרי ברגר מספר על השיקול החברתי שהנחה אותו, אבל היא בהחלט לא נעשתה מתוך תשוקה, אלא כסוג של רגרסיה לשלב אינפנטילי יותר: החזרה לחיק הקהילה החמימה ולתפקיד המוכר והאהוב (מסתבר), כפי שאומר ברגר: "אני מרגיש את עצמי היום כאדם בודד. אני בעצם לא מאמין איך אני נראה... המראה החיצוני שלי (ללא זקן וכיפה). אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. אני מקבל על עצמי לחזור להיות רב, ולהחזיר עטרה ליושנה. ללכת עם חזות יהודית. איך אומרים? מבית אבא".

השאלה המעניינת אותי: מה היה קורה אילו ברגר היה מוצא בת/ בן-זוג עימם היה מקיים יחסים של אהבה, כנות, פתיחות ונאמנות (יחד עם אפשרות לפתיחות מינית היפר-חילונית), והיה מוצא חברים טובים ואהובים, וכן משרה כמנהל במשרד שעובד בין שמונה לחמש – האם עדיין היה בוחר לחזור שוב בתשובה? יתכן שכן, אך סביר בעיניי שלא. החילוניות מייצגת בסיפורו של ברגר את התשוקות הממגנטות, ואילו הדתיות מייצגת את החמימות הישנה והטובה – אך גם הכובלת והאנכרוניסטית.

ברגר עשה צעד אמיץ כאשר חזר בשאלה, אך אז גילה את מחיר החילוניות: זה שמותר לך ללכת עם מי שתרצה, ולאכול מה שתרצה – לא הופך אותך לסופרמן. אתה עדיין בן-אנוש, עם מגבלות של בן אנוש, שזקוק לחיבוק של אבא ומרק של אמא. גם אצל חילוניים יש מותר ואסור, ואתה עכשיו צריך להתחיל דרך סיזיפית בעולם החילוני, ולפלס את דרכך בדרכים נורמטיביות. חמץ בפסח זה מגניב מאוד בשנה הראשונה, וגם חילול שבת, אבל לאחר כמה חודשים כחילוני, לנסוע לקניון בשבת ולחפש חניה בחניון העמוס – זה משעמם, כמו שמשעמם לחפש חניה ביום שני אחר הצהריים. וכשהוא גילה את הקושי הזה – הוא הבין שהוא מעדיף להתמודד עם הקשיים הישנים והמוכרים.

בהקשר הזה, הסיפור מאוד מזכיר לי תשליל של סיפור החוזר בתשובה הקלאסי: אדם חילוני שמואס בחיים הנהנתניים האופרטוניסטיים, חש שחייו מרוקנים ממשמעות, ורואה בעולם הדתי/ חרדי עולם ערכי מאין כמוהו. מוקסם, הוא מחליט "לחזור בתשובה", ולהצטרף סוציולוגית לחברה הדתית. אלא שכעבור חודשים מספר, הוא מגלה שגם להיות דתי זה קשה (ובכלל שלהיות בנאדם זה קשה...), ואכן "חוזרים בתשובה" רבים נשברים חודשים מספר לאחר השינוי, וחוזרים לחילוניותם, או שמוצאים מודל מסורתי כזה או אחר. כיום החזרה בתשובה או החזרה בשאלה בערך מוחלט, הופכות לפחות ופחות פופולריות. הציבור נהיה מתוחכם יותר, ואנשים מאמצים מודלים מורכבים של איזון בין הנאות העולם וקשר ליהדות, מבלי לעשות שינוי סוציולוגי, שלמעשה מכריח את החוזר בשאלה/ תשובה להחליף את החברה שלו.

*************

הבהרה חשובה: אין בדברים המובאים כאן ניתוח מוסמך של אישיותו של ברגר, שהרי איני מכיר אותו. יש כאן רק פרשנות אישית שלי, לסיפור שפגשתי, והיה יכול להיות מסופר גם על כל אדם אחר. הסיפור הוא שמעניין אותי, ולא הדמות הספציפית, שייתכן שסיפורה שונה לחלוטין מהפרשנות האישית שלי. אני חושב שכל אדם, דתי כחילוני, יכול ללמוד רבות מהסיפור הזה על עצמו ועל סביבתו.