גם את הפוסט הזה אני מעלה כסיכום ללימוד שהתקיים בשבוע שעבר בזיהרא
ומה כשאי אפשר?
עושים!
כִּי
הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה – וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ
וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'.
"ההרים" הלא הם שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב.
כל אחד מהאבות מגלה למעשה תכונה מסוימת: אברהם מגלה את מידת החסד, יצחק את הגבורה ויעקב
את הרחמים. אלא שההרים ימושו, קרי: כל הדברים שאתה נשען עליהם, יתמוטטו לבסוף. ייחוסך,
יכולותיך, החינוך שגדלת עליו, הרגליך, מעשיך הטובים שעשית, זכויות שקנית לך, ניצחונות
העבר שלך – כולם ימושו וימוטו. הדבר היחיד שלא ימוש, לא יזוע ולא יזוז לעולם הוא החסד
האלוקי. זו התמוטטות שיכולה להיות מאוד מפחידה, אבל אם נפתחים אליה, זוכים במנה גדולה
בהרבה משהיינו מסוגלים לשער.
האדמו"ר
הזקן מציג תמונה קצת טרגית של האדם: "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים".
כל אדם הרי הוא בחזקת 'נופל' או 'כפוף' בפני הגשמיות. הכפוף הוא זה שראשו וליבו אמנם
נוטים אחר הגשמיות וענייני עולם הזה, אך לפחות רגליו (כלומר: מעשיו) עודנה נטועות בקרקע
המצוות, יראת השמיים וההימנעות מן החטא. הנופל, לעומתו, הוא מי שאפילו רגליו אינן עומדות
על הקרקע, כלומר: רצונו ומשאביו הרוחניים מופנים לענייני העולם הזה, ואף מעשיו בפועל
אינם קשורים לקב"ה.
אך
הטרגדיה אינה נגמרת כאן: "את פניך ה' אבקש" – האדם מבקש את פני ה', אך פונה
אליו עם האחוריים. לבו חפץ בגשמיות יותר מאשר ברוחניות, אהבת ה' שלו היא מעושה, ואינה
נובעת מהתלהבות הנפש ומלהט מתפרץ, אלא מהשתדלות מאולצת:
בזמן
בית המקדש, היה כללות נפשות ישראל בטבעם נמשכים לעבודת ה', לאהבה אותו ולדבקה בו מרצונם
וחפצם האמיתי, שזה עיקר וחיות הנפש. ושאר צרכי העולם הזה, לא היה אצלם כי אם
על צד ההכרח, ודרך ארעי ובקרירות – שלא היה חיות הנפש בזה אלא דבר מועט. מה שאין
כן בזמן שאין בית המקדש קיים, הוא להיפך ממש, כי טבע נפש האדם להימשך אחר צרכי הגוף
וענייני העולם הזה. ואפילו מה שעושה טוב וסר מרע, ומעורר את האהבה לה' לדבקה בו
ובתורתו – הוא מצד יגיעת הנפש, בעמל ויגיעה, ולהטות לבבו לעורר את האהבה.
ונקרא בחינה זו 'אחור בפנים', 'כי פנו אליי עורף' – אפילו מה שפנו אליי לפנימיות
שלי הוא בבחינת עורף, שהוא בחינת חיצוניות ואחוריים, שאין שם אלא חיות מועט.
ומה עושים עכשיו? באופן מפתיע, האדמו"ר הזקן מציע את
המצוות כפתרון. במצוות יש איכות שאין בתורה ובתפילה: בתפילה, ובמיוחד בתורה, יש מקום
לפניות זרות מצד האדם, נגיעות אישיות שיש לנו ספק בנקיותן: איזו מניפולציה אני מפעיל
על דברי התורה על מנת שיתאימו לרצונותיי האמיתיים? האם אני שואף לאמיתה של תורה? וכן
בתפילה: מה המוטיבציות שלי להתפלל? למלא את חסרונותיי הגשמיים/בהמיים? במצוות יש ממד
של כניעות. אני מנענע לולב אם אני מתחבר לכך ואם לא, ומניח תפילין אם אני מרגיש משהו
בזכות זה או לא. בכניעות הזו, אפילו דווקא כשאני לא מתחבר, יש איזה לוז חזק מאוד, שאומר:
אני כנוע לפני הוי'ה. מה שאני באמת רוצה זה אותו. אני לא יודע למה, ובעצם אני נמשך
כלפי דברים אחרים לחלוטין, אבל יש איזושהי נקודת לוז חזקה מאוד אצלי שמצביעה למעלה
– אני באמת רוצה לרצות את מה שהוא רוצה, גם אם לא לזה אני מתאווה. למעשה, המצווה אף
היא פרקטיקה של תפילה, סוג של תפילה בלתי מילולית – תפילה המבוטאת באמצעות מעשה. וכידוע,
לעתים רבות מעשה או תנועה יכולים להעביר רגשות ורצונות באופן חזק הרבה יותר מאשר דיבור:
"רצון
יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם", הוא בחינת "ויצעקו אל ה' בצר להם",
שעל ידי כך יושיעם וינטלם וינשאם למעלה מעלה.
פירוש הדבר: "רצון יראיו יעשה" – זו עשיית המצוות,
שהיא גילוי רצון היראים, התחתונים, שתהיה פנימיות לבם אל הקב"ה. זהו גילוי
רצון התחתונים שיהיה רצונם כרצונו של מקום, כדי שיתגלה שהמקור לכל כוחות נפשם הוא האנרגיה
האלוקית האדירה, מקור חיות העולם. עשיית המצוות מצטיירת ע"י אדמוה"ז כזעקה
אדירה, היוצאת מתוך המצר הנוקשה של הגשמיות ותאוות העולם הזה שהרצון האנושי כלוא בתוכו.
הקב"ה ישמע זעקה זו, מבטיח אדמוה"ז, ויושיע את האדם. האדם למעשה נמצא בנקודה
זו במצב עלוב ביותר: הוא רוצה לרצות. זה לא שהוא רוצה את הקדושה ואינו משיג, הוא אפילו
לא מצליח לרצות אותה.
האדמו"ר
הזקן מזכיר את הדעה המובאת במדרש[2] ש"זכות אבות תמה".
כלומר, כוחות הנפש של האדם – הגבורה, החסד והרחמים – אינם עומדים בזמן שיש פירוד, שביהמ"ק
חרב, שהרי האדם כפוף בפני הגשמיות ונוטה אחריה. החורבן גרם שעשיית המצוות אמנם ממשיכה
אור מקיף לאדם: "בצלו חמדתי וישבתי"; אך אור זה הוא ערטילאי מדיי, ואין המשכה
של האורות המקיפים אל הפנימיים לכדי "ופריו מתוק לחיכי" – קדושה שניתן לחוש
בה בחיי הבשר ממש.
באופן
מפתיע, האדמו"ר הזקן מדבר בשדה שאין בו צדיקים ורשעים, מפני שלעומת האין סוף
ברוך הוא,[3] כל בני התמותה רחוקים מרחק שנות
אור.
אוסף של כמה מצוות אינו משנה מאום ("כולם בחכמה עשית").[4] לכן התשובה היא צורך של כל אדם
מישראל: "אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין". שבתשובה זו,
תשובה של עליבות, של קטנות, של ענווה כלפי א"ס ב"ה שאין לנו תפיסה בו כלל
– בה תלויה ביאת המשיח. כשיתגלה א"ס ב"ה לנבראים כולם, אזי "ההרים ימושו
והגבעות תמוטינה" – גם אברהם, יצחק ויעקב. גם אנשי התורה, העבודה וגמילות החסדים
יתמוטטו אל מול השלמות של האינסוף. אם כן, הפתרון אינו ניסיון לתשובה של צעד-אחר-צעד,
עליה מן הקרקע לגבעה, ומגבעה להר, שהרי גם ההרים והגבעות יתמוטטו – אלא עליה בדרך קיצור.
'דרך
קיצור' זו היא דרכו של הצדיק.[5] הצדיק אוחז גם בשמים וגם בארץ,
עושה שלום בין פמליא של מעלה לפמליא של מטה, כלומר: מביא לכך שעליונים ותחתונים שווים,
באמצעות גילוי רחמיו של א"ס ב"ה, ולא באמצעות "חסד לאברהם" (קרי:
יכולת אנושית, שלא ניתן לסמוך עליה). "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", ומפני
שהיא כבר לא יכולה לעלות מלמטה למעלה, היא זקוקה לרחמיו של הא"ס:
"כי בועלייך עושייך – אלוקי כל הארץ ייקרא". הא"ס יורד אל הארץ הנפולה,
אך מכיוון שהוא כבר ירד – אין ערך ל'למעלה'
יותר מאשר ל'למטה'. ומכאן:
עתידין
צדיקים שיאמרו לפניהם: 'קדוש'. שלא כיום שאומרים 'קדוש' ממטה למעלה (י.א: כמו בתפילה),
אלא יאמרו 'קדוש' מלמעלה למטה, לפי שגם למטה יהיה גילוי אלוקות. וכל
זה לפי ש'אמר מרחמך הוי'ה', שכל זה נמשך מרחמים גדולים שמעלה ומטה שווין.
כלומר: כבר לא יהיה ערך לומר "קדוש" דווקא על העליונים,
על המלאכים, על לימוד התורה ועשיית המצוות, שכן כל הכוחות הגשמיים יהיו קדושים בדיוק
כמותם. לאדם בעצם אין סיכוי לרצות את האין סוף, ולפיכך הברירה היחידה שנותרה היא להפוך
את התחתונים לקדושים לפחות כמו העליונים – ואז כל מה שירצה האדם, קדוש הוא.
נסכם
את התהליך המתואר כאן מתחילתו ועד סופו: האדם מבקש לסמוך על יכולותיו וכוחותיו, על
תורה שלמד ועל מצוות שעשה, כדי להתקרב לאין סוף ב"ה; אך אין לו סיכוי, מפני שהוא
יודע עד כמה הוא רחוק משלמותו של האלוקים. בתוך-תוכו אף הוא יודע שצרכי הגוף ותאוותיו,
ענייני משפחתו ומעמדו בחברה, מדאיגים אותו יותר מאשר הקשר לקב"ה. בנקודה זו האדם
מגיע לייאוש, שעשוי לפתוח פתח להיכנעות בפני הוי'ה ולזעקה אדירה מעומק הלב, שמזמנת
רחמים אדירים המגלים באִבְחָה חדה את כל קרעיו, קרבו וכרעיו כטובים. מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה