האדם מנסה שוב ושוב לעלות לקב"ה, להתקרב אליו,
אך בכל פעם נכשל מחדש: חולשות אנוש, הרגלים רעים, יצרים, טרדות הקיום היומיומי ושאר
זוללי אנרגיה – כולם עוצרים בעדו מלהתעלות מעל רצונותיו הקטנוניים ותאוותיו הלא מלאכיות
בעליל.
במאמר זה ברצוני להעלות שני מקרים בתחום התשובה בהם האדם מגיע למבוי סתום,
ולהציג שני פתרונות מקוריים, שהציע מאסטר שְלֵיחו לא נס גם כמעט 200 שנה לאחר מותו:
ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן מחב"ד. פוסט זה, והבא אחריו, הם מעין סיכום ללימוד שהתקיים בשבועות האחרונים בבית המדרש התל-אביבי "זיהרא".
"לא יוכל"
בפרשת כי-תצא מופיע סיפור אנושי, שבממד מסוים מדבר
על כל אחד ואחת מאיתנו:
כי תהיין לאיש שתי נשים: האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים,
האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה. והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו,
לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. כי את הבכור בן השנואה יכיר,
לתת לו פי שניים מכל אשר יימצא לו, כי הוא ראשית אונו – לו משפט הבכורה.[1]
ובכן: לאדם המדובר יש שתי נשים, אהובה ושנואה, וכמו
בכל הסיפורים הטובים, הבן הבכור נולד דווקא לשנואה. כמובן שהאב יכול לאהוב את בנו ללא
קשר לאמו, אך מסיבות די מובנות הוא מעדיף את בנה של האישה האהובה על פני בנה של השנואה.
התורה מצדה לא אוסרת על האדם להעדיף את בן האהובה, אלא לבכר
אותו, כלומר: להפכו לבכור, כאשר המשמעות המעשית היא כמובן לתת לו חלק מוגדל בירושה.
המשנה נוגעת בדין זה באופן מעניין,[2] ומבהירה שלאדם יש
רשות כל עוד הוא חי לתת את כל רכושו במתנה לבנו האהוב, כך שלא יישאר לו רכוש שיעבור
לבן השנוא, אבל בכל הנוגע לשאלת הבכורה (וחלוקת רכושו לאחר מותו) – פשוט אין
לו יכולת שליטה ("לא יוכל" לבכר את בן האהובה). בן השנואה הוא
"ראשית אונו" – ולכן לו משפט הבכורה. הקב"ה קבע מי יהיה הבן הבכור,
ולבני האדם אין יכולת להשפיע על כך.
האדמו"ר הזקן מפרש באופן מעניין את הפרשה המדוברת.[3] שתי הנשים הן שתי
אנרגיות המתרוצצות בקרבו של האדם: הראשונה, היא האישה האהובה, מכונה 'הנפש האלוקית'
– מקור גאוותו של האדם, חלק אלו-ה ממעל, החלק בתוכנו שהופך אותנו לנזר הבריאה. הנפש
השנייה היא הנפש הבהמית, שמיוצגת בפרשתנו בדמות האישה השנואה – היא מקור כל היצרים,
החולשות, הרצונות הגשמיים שמניעים אותנו משל היינו בהמה. באופן טבעי, האדם אוהב יותר
את הנפש האלוקית שבו, שהרי היא כרטיס הביקור היותר יפה שלו. אך אליה וקוץ בה: הבן הבכור
נולד דווקא לאישה השנואה. קרי: ראשית אונו של האדם, מקור כוחו עלי-אדמות,
נמצא דווקא בקרבה של הנפש הבהמית עמה גדל האדם מיום לידתו ויהיה קשור אליה עד יום מותו.
היא זו שתניע אותו לחטוא, והיא זו שתתן לו את הכח (הפיזי, לכל הפחות) לשבת וללמוד תורה.[4] דווקא הכוח הבלתי-רצוני
והלא כל-כך אלגנטי הזה, ולא הכוח האלוקי הנתון לשליטתנו המודעת במידה רבה יותר.
עם הוויטאליות הבהמית ניתן לעבוד בשתי דרכים: בדרך נמוכה, בהמית, דורסנית
וחסרת רסן – או בדרך מעודנת וגבוהה יותר. לדוגמה, ישנו אדם נחמד מאוד שאני מכיר, שנוהג
מדי פעם להגיד לאנשים סביבו: "אתה אל תראה אותי ככה! אני אמנם לא נראה דתי, אבל
אני עושה הרבה מתן בסתר!". ב'סתר'? מדוע הוא מפרסם זאת? אלא שכנראה
חלק משמעותי מ'ראשית אונו' של אותו אדם הוא יצר כבוד שמניע אותו באופן משמעותי, ומביא
אותו גם להישגים. ההישגים הללו יכולים להיות סממני סטטוס, כגון מכונית, בגדים, בית
יקר וכדומה, ויכולים להיות גם הישגים חיוביים יותר, כמו היכולת לתת לנצרכים. בסופו
של דבר, גם אם אותו אדם היה מתוחכם יותר, או למצער מאופק יותר, ולא היה מגלה לכולם
את רצונו בכבוד – עדיין היה הכבוד אחד המניעים המרכזיים שלו (בצדה, כמובן, של
אהבת האנוש שבו). הרצון לזכות בכבוד נתן לו כח מאוד משמעותי שמאפשר לו להרים הפקות
מרשימות של 'מתן בסתר', כגון חלוקת חבילות מזון לנזקקי השכונה וכדומה.
מוסיף האדמו"ר הזקן ואומר שלא יעזור לאדם לנסות להתחמק מ'ראשית
אונו', מאותו כח ראשוני שמניע אותו ('תהליכים ראשוניים' בשפתו של פרויד), שכן הוא-הוא
ראשית אונו! לו משפט הבכורה! זה הכוח החזק ביותר במגרש המשחקים שלו! מכאן מזמין האדמו"ר
הזקן את האדם לעבודת הבירור: מחד, להעלות את הנשגב שבאותו הכוח המרכזי שמפעם בתוכו
– ולממש אותו באופן חיובי. מאידך, לדחות את
הצדדים שאין ביכולתו להעלותם.[5]
האדמו"ר הזקן מצביע על שתי דרכים מעשיות המאפשרות לאדם לעשות את עבודת
הבירור:
הראשונה היא כמובן ההתבוננות:[6] להכיר בכך שאותו
כוח, אותה התאווה שמניעה אותי – היא גילוי קטן של בורא העולם בכבודו ובעצמו. אלא שהתגלותו
של הקב"ה באמצעות אותו הכוח היא ענווה ושפלות מצד הקב"ה, שהרי אין ערוך בין
אותה ההתגלות לבין עצמותו האינסופית של הקב"ה, ומכאן מתעורר האדם לטהר את כוחות
נפשו ולדחות את הצדדים החשוכים שבה.[7]
הטכניקה השנייה היא התפילה. בתפילה האדם מבקש מהקב"ה שיגלה
לנגד עיניו ששורש כל תאוותיו בקודש הוא. "ברוך אתה ה'" – האדם מתפלל אל ה'
באמצעות המילה 'ברוך', שהיא לשון המשכה והשפעה, ומבקש ש'אתה' (עצמיות הקב"ה) יהיה
ברוך (כלומר נגלה) אלינו. אנו רואים את הופעת הקב"ה רק כ'אל מסתתר',[8] ואנו מבקשים שגם
פנימיות הקב"ה תתגלה אלינו, כך שנכיר באופן ברור שלא יכולה להיות אף תאווה (כבוד
בדוגמה שלנו) שאינה קדושה כולה בשורשה, משום שכל העוצמות כולן – הן גילוי של הקב"ה.
דרך מסוימת של תפילה היא אמירת י"ג מידות הרחמים. אמירתן, כך מפרש אדמו"ר
הזקן, אינה מתוך יראת העונש המובילה אותנו לבקשת סליחה, אלא מתוך רצון שה' ירחם
עלינו, ומתוך כך יתגלה אלינו רצונו העליון ביותר – שיחשוף את הטוב שבעוצמות המוליכות
אותנו, ומתוך כך ממילא יעלים את הרע שבהן. כאשר תהיה התגלות הרחמים הזאת, הרי
הרע שבנו יתגלה כטוב, ואז יהיה יתרון אורו כאור הבא מן החושך – שכוחו לגבור על החושך
גדול מכוחו של האור ה'תמים' לגבור על החשכה.
המשך - בפוסט הבא
[1] דברים כ"א, ט"ו-י"ז.
[2] מסכת בבא בתרא, פרק ח, משנה ה: האומר "איש פלוני בני בכור לא יטול פי
שנים", "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו", לא אמר כלום, שהתנה על מה
שכתוב בתורה. המחלק נכסיו לבניו על פיו, רבה לאחד ומעט לאחד והשוה להן את הבכור,
דבריו קימין. ואם אמר "משום ירושה", לא אמר כלום. כתב בין בתחלה בין
באמצע בין בסוף "משום מתנה", דבריו קימין.
[3] "ליקוטי תורה", פרשת כי-תצא.
[4] פרויד הגדיל לנסח זאת בכך שטען שהנפש הבהמית, ה'איד' בלשונו, הינו מקור
כל האנרגיה הנפשית. כל פעולה נפשית שהאדם פועל, או תהליך נפשי שעובר עליו –
האנרגיה שבו לקוחה מהחלק הבהמי שבו. אמנם רבים חלקו על הכללה זו, וטענו שה'איד'
הוא אמנם מקור רוב האנרגיה הנפשית, אך לא כולה. בכל מקרה, התורה לא דנה בדקדוקים
אלו, ואין הם מענייננו.
[5] שהם כמובן הצדדים הגבוהים יותר באותו הכוח, אלא שאם לא יודעים לעבוד איתם
הם הרסניים.
[6] שנעשית באמצעות הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
[7] שהרי גם החיצוניים יונקים את כוחם מאחוריים דקדושה.
[8] המתגלה באמצעות שם אלוקים, ובמובן מסוים גם שם הוי"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה