בעקבות הלימוד אתמול בזיהרא, אני מעלה מאמר מלא בנושא החשוב של "שחורה אני ונאווה":
פתגם שתמיד היה נראה לי מסתורי ומחריד כאחד, הוא:
"על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על
שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר". המשנה במסכת
שבת למעשה מבטאת, או מעגנת, את מעמדן של שלוש המצוות שנחשבות, כך מסתבר, למצוות
העיקריות בין אדם למקום, ומגדירות את האדם ברחוב הישראלי כ'דתי' או 'חילוני'
עד ימינו אנו: שמירת השבת, טהרת המשפחה וכשרות המזון. דווקא שלושת אלו ולא אחרות:
לא תפילה וברכות, לא לימוד תורה ("כנגד כולם"?), לא ציצית ולא נטילת
ידיים. שמא נגיד שהסיבה לכך שמצוות תלמוד תורה או תפילה לא מופיעות במשנה זו
כמצוות קריטיות, היא מפני שהמשנה עוסקת בנשים, שעל פי רוב לא נחשבות כחייבות בתורה
ותפילה (או כמעט שלא)? איני סבור כן. הרי עד היום הקִטלוג החברתי ל'דתי' ו'חילוני'
נעשה בדרך כלל על פי שלוש המצוות שהמשנה מונה. אני מכיר אנשים רבים שנחשבים
חברתית כ'דתיים', למרות שאינם מקפידים להתפלל את כל התפילות, מכיוון שהם שומרים את
שלושת המצוות הנ"ל.
המשנה מצביעה בדרכה המיוחדת על חוט משותף שחורז
את שלושת המצוות הנ"ל: האישה. בקבלה, האישה משמשת רבות כסמל לייצוג כוחות
התוהו בעולם: יצרים, תשוקות, גופניוּת ופיתוי. כרובד ראשון, ניתן להגיד שמטרתן
העיקרית של מצוות שבין אדם למקום, ושל היהדות בכלל, היא סובלימציה (עידון) של
שלושת התאוות הגדולות של האנושות: תאוות המין (נידה), תאוות המאכל (חלה) ותאוות
הממון כייצוג של הרצון לשליטה בלתי-מוגבלת (הדלקת הנר – מצוות השבת). היהודי נבחן
כיהודי כאשר הוא מסוגל להגביל ולרסן את שלושת הדחפים הללו, שאם-לא-כן עלול הוא
להיות בהמי לחלוטין: את תאוות המין ירסן באמצעות הכנסתה להקשר רחב יותר של משפחה,
נאמנות וזוגיות ארוכת-טווח הכוללת איפוק, ריסון ומתן מקום לאחר. את תאוות האכילה
ירסן באמצעות כללים המגדירים היטב מה מותר לאכול ומתי, כולל הצורך להתחלק עם הזולת
במאכלים (כהנים, לויים ועניים). את תאוות הממון, כמייצגת את רצון האדם לשלוט ולנכס
את הכל לעצמו, ירסן באמצעות איסור המלאכה, והבנה שהוא פרט אחד בלבד במארג השלם
שמתקיים בתוך עולמו של הקב"ה.
המין הנשי נקרא לעתים מזומנות בחברה המערבית 'המין
החלש'. אך על פי הקבלה, האישה דווקא מזוהה כשייכת למידת הגבורה, לכוח, לעוצמות.
אולי מפני שבני האדם מתקשים להתמודד עם הכוחות החזקים שבתוכם, הם מתייחסים אליהם כ'חולשות
אנוש', אך למעשה הרצון לגבורה, שמתבטא במיניות, אכילה (ושפיכות דמים של בעלי החיים
לצורך כך) וכסף, הוא דווקא סממן לעוצמה האנושית. לעתים מזומנות אנו נוטים לראות
בחוקים שונים (גם דתיים) כלים שנועדו לרסן את הבהמי שבאדם, את הדחפים והיצרים, אך
ניתן לקרוא את המשנה גם בקריאה שלא מבקשת להגביל ולרסן את הצד העוצמתי שבאדם, אלא
דווקא להכיל אותו בתוך מסגרות שיאפשרו לבטא את העוצמות הללו ללא חשש. כמו ילד
פעלתן במיוחד, שכאשר הגבולות ברורים לו – הוא יכול לשחק ולהשתולל בתוכם בלי סוף
ממש. פעמים מספר בכתבי האר"י, מתוך העיסוק בשאלת היצרים לעומת העידון
והכפיפות לא-ל, מוזכרת ההתייחסות לתשוקות ולדחפים ה'בהמיים' כאל מי שלעתיד לבוא
יהיו גבוהים יותר מהאמונה, הענווה והעידון, בסוד 'אשת חיל עטרת בעלה' (כלומר:
גבוהה מהגבר, המייצג את המוסר והסדר החברתי). ומכאן מובן למה דווקא שלושת המצוות
שהוזכרו לעיל, כמצוות ששייכות לתאוות האדם – הן הקובעות האם אדם הוא דתי. דווקא
הן, ולא התפילה או תלמוד התורה. לעומת פרויד שראה את הדת, החוק והמוסר כנועדים
לעדן את הדחפים הבהמיים שבאדם, אני חש שהתורה לא מבקשת 'לעדן' ולהחליש את היצרים של
האדם, אלא להיפך, להגביל אותם כדי לאפשר את הגילוי המלא של כל האנרגיות הללו בשלב
מאוחר יותר.
************************************
שחורה אני ונאווה
האדמו"ר
הזקן, בפירושו על שיר השירים, עוסק בפסוקים:
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם,
כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.
אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת,
שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת
הַכְּרָמִים - כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי
(שיר השירים א, ה-ו).
הרעייה פונה אל בנות ירושלים – אלו הן הנשמות הטהורות,
הנמצאות בגן העדן, שעדיין לא ירדו לעולם הזה ולא התלכלכו בכל הקליפות והטומאות שנמצאות בו – ואומרת
להן: שחורה אני! אבל נאווה! אני יותר יפה מכן! אתן בנות ירושלים – ה'בנות הטובות',
הסטריליות, שלכאורה לא שייכות ללבאנט הדביק הזה, מלא היצרים הססגוניים – ואילו אני
שחרחורת, כהת עור. וכפי שהיא אומרת בפסוק הבא: "אל תראוני שאני שחרחורת,
ששזפתני השמש!". אני שחורה מפני שהשמש שזפה אותי! אני שחורה, ומגעילה,
ומלוכלכת, בגלל שאני מוכנה להיחשף לאור האדיר של השמש, ולא רק לתאורת הנאונים
החיוורת של בית המדרש. "בני אמי ניחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים! כרמי שלי
לא נטרתי!" כן! אני נוגעת בחומרים החזקים של החיים, באורות המסנוורים! אני לא
אישה קטנה, עקרת בית! אני מוכנה לצאת החוצה. אך אבויה! בני אמי, החברה המגבילה,
הפטריארכלית, ההיררכית, חסרת המעוף, נטולת ההשראה, ששוללת את עצמאותי וגילוי האנרגיות
שבי, כועסת עליי ("ניחרו בי"), שמה אותי לשמור על כרמי אחרים, אך את
כרמי שלי, את גופי שלי – לא נטרתי ולא טיפחתי. אני סתם שחורה ומפויחת, ולא
ים-תיכונית יפהפיה, רק בגלל שלא נתתם לי לטפח את עצמי! בני אמי, ה'יהודים הטובים',
אתם האשמים בכך שאני רק שחורה ומכוערת, ולא זכיתי לגלות את יופיי באופן שגם בני
אדם, בני מעלה, יוכלו להכיר בו ולשבח אותו.
בשפה הקבלית, 'בני אמי' הם הביטוי הקשוח של האמא
החונקת. אין כאן אבא, שמסמל את הפוטנציאל וההשראה. אין את הברקת מידת ה'חכמה', את
היכולת להכיל מורכבויות וניגודים. השכינה הקדושה (המלכות דאצילות), שירדה מרום
האצילות והפכה לעתיק יומין של עולמות בי"ע, ירדה למעשה אל הקליפות (במידה
מסויימת), בסוד 'רגליה יורדות מוות'. היא פונה אל בנות ירושלים, אל הנשמות שהן
בחינת מלכות שנמצאות בעיבור באצילות, שהן בחינת לאה, בחינת ירושלים, ואומרת להן:
אל תראוני שאני שחרחורת! אני שחורה מפני ששזפתני השמש, שנחשפתי לאור המקיף הגדול.
כל כך גדול עד כדי שהוא מסנוור, מעוור ומחשיך. אני שחורה כאהלי קדר, כמו יריעות
בית המקדש, כמו המקיפים של המקום שהופך בהמיות לקרבן עולה כליל לה', המקום שהופך
חיבור זכר ונקבה לעיני כל העם לא לפריצות, אלא לקדושה. אני שחורה כיריעות שלמה –
המלך שהשלום שלו, שעושה שלום בין עליונים ותחתונים. זהו מקיף כל כך עליון, שהוא
למעלה מסדר והשתלשלות. כלומר, למעלה מהפילוגים של העולם הזה בין טומאה וקדושה,
למעלה מההיררכיה של בנות ירושלים. 'בנות ירושלים' הן כוחות שנמצאים בתחתית
ההיררכיה, הרבה מתחת ל'בני אמי' המהוגנים וההיררכיים.
מהו הפתרון? האם על
יהודי להיכנע ליצריו הנמוכים ביותר? האדמו"ר הזקן מציג פתרון בדמות 'מצוות
הלא תעשה': החידוש שהאדמו"ר הזקן מציג, הוא שמצוות לא תעשה אינן השתחררות
מהתאוות האנושיות. להיפך – הן שימור של יחסים חמים איתן. על גבי רוב ארונות הקודש
בבתי כנסת מדובר על רצח, חמדנות, ניאוף וגניבה. עלוני השבת והשו"תים
האינטרנטיים כוללים תיאורים מאוד צבעוניים של התמכרות לאתרי פורנוגרפיה, סחרור
אדיר של יצרים וכדומה. למעשה, מצוות הלא-תעשה לא משחררות אותנו מהיצרים. להיפך, הן
עוסקות בהם כל הזמן. אביא להלן דברים מהאדמו"ר הזקן, ואנסה לבאר אותם על פי
דעתי:
"כי רמ"ח פיקודין (מצוות) - רמ"ח איברין דמלכא, שהן כלים ומשכן
להחיות הנמשך ומתפשט בהם מעצם הנפש, אבל ה'לא תעשה', אין החיות ואור אין סוף
מבחינה זו מתלבש בגילוי הנפש, אלא בבחינת העלם. לפי שאין בנפש כלי ומשכן להשראת
אור אין סוף בבחינה זו להיות בחינת גילוי ממש, אלא בבחינת שלילה, בחינת "לא",
כמו שנאמר "בארץ לא זרועה", שהיא זרועה בבחינת "לא".
וכמו שמבואר במקום אחר,
שזהו עניין דביקת הנפש באלוקות למעלה בשרשה, בבחינת 'סובב', 'ישת חושך סתרו',
בחינת חושך ולא אור נגלה, שאי אפשר להגיע לבחינה זו בבחינת מעשה המצוות אשר יעשה
אותם האדם, אלא בבחינת לא תעשה, שהוא בחינת שלילה ולא"[1].
ביאור הדברים: רמ"ח
מצוות עשה הן דרכים להכיל בתוכנו אור אלוקי, אבל מצוות הלא-תעשה אינן מזרימות חיות
אל הנפש, שהרי כל מהותן היא שלילה, אי-קבלה, של אנרגיות מסוימות. מדוע יהודים
דוחים את האנרגיות הללו? מכיוון שאין ביכולת הנפש האנושית להכיל את העוצמות
האדירות של גילויי האלוקות הללו באופן חיובי, יהודים מכילים את אנרגיות התוהו האלה
באופן של שלילה. יחסים של שלילה אינם יחסים של התעלמות! אלה יחסים של התנגדות עזה
מאוד, שיוצרת קשר אמיץ שקשה לנתק. בין שני קצוות המנוגדים זה לזה, יש למעשה פער די
קטן. בניטו מוסוליני, לדוגמה, היה סוציאליסט ומרקסיסט נלהב לפני שנעשה פאשיסט
קיצוני.
כאשר ילד רוצה קשר עם ילדה שלא מחבבת אותו,
הוא מושך לה בצמות. אלה יחסים עכורים של אחור באחור. הילד מבין שאין לו יכולת
ליצור יחסי אהבה עם אותה הילדה, שלא מתעניינת בו, ולכן הוא בוחר להילחם איתה (גם
זה סוג של קשר קרוב מאוד). היהודי מבין שאין לו יכולת להכיל את כל אנרגיות התוהו
שהגוף מתאווה להן, ולכן הוא בוחר להכיל את האנרגיות הללו באופן של 'לא', של התרסה,
של שלילה שלהם. הוא נלחם איתם, ובכך מלחים את עצמו אליהן. כך הוא זוכה לזיקה חזקה
מאוד לאורות יותר גבוהים מהאור לו הוא זוכה בלימוד הגמרא והנחת קוביות שחורות על
הראש.
