איך מגשרים על הפער בין מוזיקאי גאון לאדם בעייתי? זה די קל. במובנים העמוקים ביותר אין גאונים ואין נבלות.
אני מצרף כאן קטעים ממאמרו המצויין של אלון עידן על היוצר והמבצע שמוליק קראוס:
את הבעיה הזאת פותרים רוב האנשים על ידי חיתוך של אחד הצדדים. שני החיתוכים הקלאסיים הם קִעקוע המוזיקה מטעמי מוסר (חיתוך של היצירה); או זלזול באלימות מטעמי הערצת היצירה (חיתוך של המוסר). שני החיתוכים נעשים באופן גס, חד משמעי ונטול ניואנסים (“האיש היה גאון”; “האיש היה נבלה”). כך קל יותר להתהלך בעולם.
קראוס הוא לא הראשון שמעורר את הדילמה. אפשר גם להזכיר את ריכרד ואגנר. במקרים האלו ה”טוב” וה”רע” נובעים מתוך אותו מעיין, ולכאורה לא מאפשרים להכיל את הסתירה.
שמוליק קראוס. צילום: מוטי קמחי
הבעיות מתחילות כשנוצר כמו־פרדוקס: כש”רע” חברתי מסב עונג פרטי (סמים), או כש”טוב” חברתי מסב סבל פרטי (שירות צבאי). במצבים כאלה מתבצעת באופן מיידי קריקטוריזציה של המציאות, שתפקידה החברתי להבהיר מה אסור ומה מותר. הקריקטוריזציה מתממשת על ידי ייצור מסיבי של מדבקות “טוב” ו”רע”, שמחולקות בחינם לקהל הרחב. מתווה העסקה פשוט: בתמורה לשירותי תיוק של גירויים חיצוניים (שמוליק קראוס הוא גאון/נבלה) הילד מתבקש להפקיד את התודעה הפרטית אצל אבא ואמא.
העסקה הזאת נוחה, אבל מגלמת עמדה אינפנטילית. האינפנטיליות באה לידי ביטוי בצורך לנסח שורת הספד פשוטה וחד משמעית, שאינה אלא גילום של חוסר יכולת לשאת מתח. גם המתח עצמו מתעתע: משום שהוא לא באמת מתקיים בין ה”טוב” ל”רע” - זו רק תחפושת שמספקת החברה כדי להסוות את עצמה. המתח האמיתי מתקיים בין הצורך של האדם לממש חלקים ייחודיים שלו, גם אלימים ותוקפניים (“רע”), במציאות החיצונית; ובין ההבנה שלו, שהמכונה העצומה הזאת שנקראת “חברה” נוהגת להעניש בחומרה כל בורג שלא מסתובב בכיוון שנקבע עבורו (“טוב”). שמוליק קראוס הוא ייצוג ממשי של המתח הזה.
קראוס לא היה גאון ולא היה נבלה. במובנים העמוקים ביותר אין גאונים ואין נבלות, כל מה שיש זה בני אדם שנותנים ביטוי לא מעודן ליצרים ומאוויים, שאצל רוב האנשים סורסו בשלבי התפתחות מוקדמים יותר. קראוס הוא רק ראיה לכך שנפש האדם לא עובדת בשירות החברה ושבאזורים האפלים שלה לא מתקיימים כלל איסורים. ומאחר שקראוס הוא כל־אדם, כל־אדם צריך גם לדעת: עמוק בתוכו מתחוללת סערה, שיכולה להוליד גם מוזיקה שמימית וגם אלימות ארצית.
