הפוסט הזה התחיל ממפגש אקראי שלי עם ילד רזה אחד.
לפני מספר שבועות נכנסתי לתפילת שחרית בבית כנסת חרדי סמוך לביתי. הקדמתי
מעט באותו הבוקר, וכאשר נכנסתי לבית הכנסת ראיתי בו 2-3 אנשים בלבד. ניגשתי לאחד
הספסלים והתחלתי לברך ולהתפלל כאשר עיני נחה על בחור צעיר, ספק-נער-ספק-ילד, שהיה
נראה בין 12-13, וישב כמה ספסלים לפניי. הילד היה כחוש למראה ונשען לעבר ספר גדול,
ספר שלימודו מצריך השקעה ועמל מרובים, והחל ללמוד בניגון עתיק. עיניו של הילד לא
הפיקו שמחה, כי אם היו כבויות, ו'שקיות' שחורות היו תלויות לו תחת עפעפיו. המזגן
קירר מאוד את חלל בית הכנסת הקטן, על אף שהבוקר היה די קריר (כך זה כאשר אתה לובש
מעיל גם בקיץ...), והילד הצנום המשיך ללמוד. "די מוקדם לשעת יקיצה לילד בגיל
כזה, ועוד ביום חופשה מבית הספר", חשבתי לעצמי. הילד לבש חולצה שפעם היתה
לבנה, מכנס שפעם היה 'אלגנטי', ונעליים שהיו פעם שחורות. כאשר הבטתי באברכים
הצעירים בני ה20-25, או באלו המבוגרים יותר, בני 50, שנכנסו לבית הכנסת, והיו
לבושים באותה האופנה בדיוק, ראיתי מה האופק המחכה לילד בבגרותו.
"זאת
התורה – אדם כי ימות באוהל".
הילד רצה להיות "מתמיד".
את הילד הזה ראיתי בתנוחה הזו בכל פעם שנכנסתי בשעת בוקר מוקדמת לאותו
בית כנסת. הוא בלט במיוחד על רקע העובדה שכמעט אף פעם לא ראיתי ילד אחר מילדי
הקהילה החרדית הזו משכים לבית הכנסת, בימי חופשה או לימודים, בשעה מוקדמת כל כך.
במוחי ניקרה שאלה: מה מבדיל כל-כך, בעיניי, את הילד הזה ממני? שנינו
השכמנו לתפילת שחרית בבוקרו של אותו היום, כנראה באותה השעה, ושנינו לומדים תורה
מדי-פעם. גם-הוא-גם-אני לא נאכל בשר בחלב ולא נשתה יין מבקבוק אותו פתח גוי – אם כן,
למה אני מרגיש שאני כל כך שונה ממנו?
ואז הכתה בי ההבנה – הילד הזה ואני שותפים לאותה הדת – הדת היהודית,
אך הילד הזה גם חבר בעוד שתי דתות בהן אני איני חבר: דת החרדיות ודת ה"התמדה"
(או בשמה האחר: דת האקדמיה הדתית). פתאום הבנתי שרוב בני האדם חברים בכמה דתות, גם
אם הם אינם מודים בכך. אותו הילד מחויב בקודי-התנהגות סבוכים בנוסף על
אלו אותם אני חולק יחד איתו בכך שאני משכים עמו באותה שעה, ושם פעמיי לבית הכנסת.
ניקח לדוגמה אדם חילוני, כמוהו יש עשרות אלפים במדינת ישראל, ועשרות
מיליונים בעולם: האדם הזה מקדש את הדעת ואת ההשכלה. הוא וודאי רכש השכלה גבוהה,
ומעריך מאוד אנשים משכילים, ואף סביר למדיי שלא יסכין לבחור בת-זוג שאינה בעלת
תואר-ראשון לפחות. אם כן, זוהי הדת הראשונה: דת התרבות והאקדמיה. הדת השניה בה חבר
אדם זה יכולה להיות דת הבריאות: אדם זה לא ישתה קולה, או לא יעשן, לא יביט על
בורקסים גם מקילומטר. יתכן שאותו אדם חבר גם בדת הספורט (ועיצוב הגוף), והוא פוקד
את חדר הכושר פעמים מספר בשבוע. דת נוספת יכולה להיות דת הכסף – אדם זה יקדיש
חלקים גדולים מחייו על מנת לרכוש לעצמו כספים ורכוש, ואף יעשה ויתורים (בשטחים
אחרים בחייו) למען דת זו. דת אחרת יכולה להיות דת הטבעונות, אגב סיפור ששמעתי על
זוג נשוי, שניהם מדריכי יוגה, שאת הלידה הראשונה של האישה העבירו בבית, ללא
מיילדת, מתוך בחירה ואמון בטבע הגוף האנושי. נשפוט זאת לטוב או לרע – בכל מקרה,
99.9% מהקוראים של השורות הללו לא היו נוהגים כך לעולם, ורובם מן הסתם רואים בצעד
הזה מעשה קיצוני למדיי – ממש "חרדי".
אם כן, כל אדם משתייך לכמה דתות, אך השאלה הקריטית איננה "לכמה
דתות אתה משתייך?", אלא בעיקר "עד כמה אתה 'חרדי' בכל דת שאתה משתייך
אליה?" כלומר: יתכן שאדם משתדל לאכול בריא, אבל הוא מרשה לעצמו לאכול מדי-פעם
עוגה (עם מרגרינה!). שהוא הולך לבית הכנסת מדי-שבת, אך מרשה לעצמו גם לראות
טלוויזיה אחרי הקידוש. שהוא מעריך השכלה ותרבות, הולך מדי-פעם לאיזו הצגה, אבל גם
קורא מותחנים זולים וצופה ב"אח הגדול". יתכן שאדם מסכים שחשוב לשמור על
כושר, והוא משחק כדורגל אחת לשבוע – אבל בשאר הזמן הוא בעיקר יושב על הספה וצופה
באחרים עושים ספורט.
אם כן, בכל "דת" אפשר להיות "חרדי" – ואפשר להיות
מסורתי.
החרדיות כרוכה תמיד ב'נרווים', ב'עצבנות הלכתית', ולכן ככל שאדם מחויב
ליותר "דתות" – כך הוא חשוף ליותר מתח ויותר חרדה שמא יפר את אמונותיו
והליכות חייו. כך, אם אדם הינו גם דתי מאוד, גם טבעוני במאת האחוזים וגם מחויב
מוסרית באופן מוחלט לכל חוקי המדינה – הרי שהוא לא יכול לאכול את רוב המאכלים,
משלח ידו מוגבל מאוד, ויש לו המון טקסים שהוא מחויב לקיים. לא פלא אם כן,
שרוב הטבעוניים אינם חרדים או שחרדים רבים אינם משלמים מיסים – פשוט קשה נורא
להיות מחויב לחלוטין לכמה דתות.
אגב, תופעה מעניינת היא חוזרים בתשובה, שנכנסים לציבור החרדי ממקום
תמים של אמון ביהדות, אך לא מבינים שתוך כדי-כך הם מקבלים על עצמם גם את הקודים
הפנימיים הנוקשים של החברה החרדית, שלא תמיד קשורים בהכרח לחובות על פי היהדות.
לעתים אותם חוזרים בתשובה גם יפסיקו לאכול אוכל "לא-בריא" כחלק מאמונתם
הדתית – והנה, מאדם 'חילוני', הופך האדם למחויב לשלוש או ארבע דתות בתוך שנה אחת
בלבד....
נחזור למחירי החרדיות: אמנם לכל דת יש את המחירים שלה, אך צריך גם
לזכור שלכל דת יש גם את הפסגות שלה. ואת הפסגות לא יכולים לכבוש
ה"בינוניים" או ה"מסורתיים", אלא רק ה"חרדים". כך,
לדרגת צייר שייזכר לדורות, או רופא בעל שם-עולמי יגיעו רק המתמידים בתחומם. גם לדרגת
"גדול הדור", או "צדיק בעל חוויות אקסטטיות" יגיעו רק
המקפידים או המתמידים. לדרגת אישה המסוגלת ללדת (מבחירה!) לידה ראשונה ללא מיילדת –
תגיע רק מי ש"חרדית" בדת הטבעונית, ולדרגת חיטוב מושלם של הגוף יגיע רק
מי שחדר הכושר הוא בשבילו קודש הקודשים (וגם אבקות-החלבון המוזרות הללו, אבל זה
כבר עניין אחר).
מי שלא מוכן להיות 'חרדי' (לא במובן הסוציולוגי, אלא במובן של ההקפדה על
קוד-התנהגות), יכול להינצל מתחושת מתח שמא המזון שאכל כעת לא היה כשר באמת
האחוזים, וגם יכול ליהנות מקידוש של ערב שבת ומתחושת הסולידריות של תפילה
בבית הכנסת – אך לעולם לא יוכל ליהנות מהפסגות אותן מציעה היהדות, כגון
נבואה, רוח הקודש וכדומה – והדבר נכון לגבי כל דת.
ומאידך, מי שמתחייב ל"חרדיות" במספר דתות שונות, בדרך כלל
מצמצם את חייו מאוד, מוסיף איסור-על-איסור, טקס-על-טקס, ולרוב לא יחווה שום השראה
בחייו, אלא רק מחנק והקפדה בלתי-נגמרת. רוב האנשים מעדיפים להיות מסורתיים בכמה
דתות, לטעום כמה עולמות שונים, ולהתחייב כמה שפחות.
אם כן, לכמה דתות אתה משתייך, ובכמה מהן אתה חרדי?
