הזקנה .vs הנעורים

הם היו צמד היריבים שסימל את ההפכים הגמורים: הראשון זקן ומלא נחת – זקנו הלבן מאיר את דמותו. השני – צעיר ומלא אנרגיה. רוצה לבלוע את כל העולם, להרגיש, להתרגש עד שכרון חושים.

כל אחד מהם מכיל אנרגיה אינסופית. הראשון מכיל עוצמה של אהבה, חמלה ומחילה. השני מכיל אנרגיה אינסופית של יצריות, עוצמה פיזית – ואולי אף אלימות.

קורח הוא הצעיר – אהרון הוא הזקן.

המדרש (ויקרא רבה) מספר כי הסיבה בגינה קורח מערער על מנדט ההנהגה הרוחנית של אהרון היא... שיער. בזמן שקורח, וכל שאר בני שבט לוי, מצווים לגלח את כל שיער גופם[1]– הרי שאהרון הכהן, בכיר שבט לוי, וקרוב משפחה של קורח – מגדל זקן ארוך לתפארת. ואת קורח זה מעצבן.

לכאורה, מה זה משנה? למה לריב על כמה שערות? אלא, מבאר האדמו"ר הזקן, השיער איננו סתם חוט ארוך שקשור לקרקפת. בקבלה, השיער מבטא את היכולת של אדם להוציא ולבטא את האינסופיות שבתוכו[2]. אם כן, גם קורח וגם אהרון רוצים לבטא את עצמם באופן מלא ואינסופי. הביטוי האינסופי וחסר הגבולות של אהרון הוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ואהרון היה משכין שלום בין אדם לחברו. ומכיוון שכל-כולו מלא אהבה, מחילה ונחת (וזקנו הלבן, הארוך, הצמרירי והרך כל-כך מעיד על כך) – כאשר מאפשרים לו לבטא את עצמו (באמצעות שערות זקנו) באופן אינסופי – הרי שהעולם כולו מתמלא אהבה, סליחה ונתינה.

וקורח? קורח, אם נאפשר לו לבטא את היצריות שלו ואת העיניים הגדולות והרכושניות שלו באופן אינסופי – הרי שהוא יבלע את העולם. או שמא, בגלל שישתכנע כל כך מהרעב האדיר שלו, ומהדחף לאו-בר הכיבוש שלו לניכוס של כל דבר –עלול הוא לחשוב שכולם כמותו, וכמו שהוא חומד לבלוע הכל, את כל מה ששייך לכולם – הרי שגם לו יבלעו. ואם כולם אכן כל-כך חמדנים ותאוותנים עד אינסוף – הרי שמסקנה כזו עלולה להוביל אותו לקנאות ואלימות על מנת לשמור על שלו. לכן מצווה הקב"ה את קורח, ואת כל בני שבט לוי – לגלח את כל השערות. לא לאפשר להם לבטא את עצמם באופן אינסופי, שמא ייחרב העולם.

במובן מסוים, המאבק בין קורח לאהרון, הוא המאבק בין הנעורים לזקנה. הנערים נדמים כמלאי עוצמות, תשוקות וחיוניות – אך גם כבעלי פוטנציאל הרסני אם לא מחנכים ומרסנים אותם. ואילו הזקן מסמל אדם שכבר השיג בחייו את מה שרצה, וכעת הוא מביט בחיוך סלחני בנכדיו הצעירים שרצים לבלוע את העולם, ואת כל הסוכריות שהוא מציע. כי השנאה, הקנאה והתחרות – נמצאים כבר מאחוריו, והוא מבין עד כמה מטופשים הם יכולים להיות.

אם קורח הוא הזקן ואהרון הוא הצעיר, אזי הקב"ה בוחר לכאורה בזקן, ומטיל משמעת חמורה מאוד על הצעיר, תוך שהוא אוסר עליו לבטא את הויטאליות שלו באופן אינסופי. עד כאן מופיעה האורתודוקסיה בלבושה המוכר והישן. הדת המקדשת את הזקנה, את הלימוד, את השקידה הפסיבית על הטקסט, את התפילה מלאת ההמתנה וחסרת המרוץ, ומגנה (או למצער מרסנת) את היופי, את הנעורים ואת הדם הרותח בעורקים.

אלא, שהאר"י ביאר בכמה מקומות, כי לעתיד לבוא דווקא הלוויים – יהיו הכהנים. דווקא אנשי היצר, דווקא אלו שמסוגלים לפגוש את אלוקים רק דרך הטעם החמצמץ בלשון או השמש היוקדת בחוף הים – דווקא הם יהיו המודל הרוחני של עם ישראל, ויקבלו אישור לבטא עצמם באופן אינסופי. אך בינתיים, לפני שמחליט בורא העולם להשלים את הגאולה בעם ישראל ובעולם כולו – חובה על כל יהודי לרסן את אותו "קורח" שבתוכו – כדי שהרעב האדיר שלו לא יחסל את כל העולם, כדי שלא ישלח את עיניו, ידיו או שערותיו – אל מחוזות לא-לו.

על אותה הדרך מסביר האדמו"ר הזקן את מצוות כיסוי השיער לאישה נשואה: השיער מבטא את האינסופיות שבאדם. בכל אדם יש אינסוף אחר. הגבר מייצג את העבודה הרוחנית שבחסד (בדומה לאהרון), שהיא מלאת נחת, אבל גם חסרת טירוף ותשוקה. ואילו האישה מבטאת את העבודה הרוחנית שבגבורה – דווקא הנשיות מבטאת את דמותו של ה"גיבור", דווקא היא האגרסיבית, והגבריות (המתוארת בקבלה כיצרית פחות, ולכן גם עוצמתית פחות) – היא החלשה יותר.

בד"כ אנו מפרשים את הפתגם "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" כביטוי של התגברות על היצר, אבל חשוב לציין שהפתגם טומן בחובו הנחה מוקדמת – גיבור הוא אדם שיש לו יצר עצום, עד כדי שיש צורך לכבוש אותו. והפתגם מציין כי הגיבור היהודי הוא אדם שגם מסוגל לכבוש את היצר. כמו זית בוסרי ומריר, שצריך לכובשו במלח כדי שיהיה ראוי לאכילה – כך האנרגיה הצעירה של קורח (או של האישה) – זקוקה למרירות של המלח על מנת להתמתק.

אולם לאחר שריסנו את הלווים ואת קורח, האר"י, והאדמו"ר הזקן בעקבותיו – לא מעלים על נס דווקא את הזקנה או את הנתינה לאחר (תכונותיו של אהרון), על אף שאת זה קל מאוד לעשות. אלא הם ממשיכים ומלמדים כי לעתיד לבוא תהיה 'אשת חיל עטרת בעלה' – דווקא רוח הנעורים מלאת העוצמות של קורח, תחשוף את רוחו של הקב"ה (ה'שכינה') המפעמת בכל פרט בעולם, כולל החילוני והגופני ביותר – מה שהזקנה של אהרון, נטול היצרים – לא יכולה לעשות.

*******************

 

הבהרה חשובה: כמובן שבכל אדם ישנם צדדים 'צעירים' ו'זקנים', 'גבריים' ו'נשיים'. אין כוונת מאמר זה לכבול כל אדם לסמל המייצג אותו בסיפור המובא להלן. גם גבר זקן יכול להיות מלא-חיות הרבה יותר מאישה צעירה, וכן להיפך. בני אדם הם יצורים מורכבים, ולכל פרט יש שותפות ביצירת הסיפור שלו. החשוב הוא שכל אדם נקרא לרסן את הקורח שבו, אבל להאמין, להתפלל ולהתכונן לזמן בו דווקא הלוי – יהיה הכהן. אולי זה יקרה מחר, אולי בשנה הבאה, ואולי בגלגול הבא.

---

[1] "קח את הלוויים... והעבירו תער על כל בשרם" (במדבר, ח)

[2] הסיבה, כך מבארים המקובלים, היא שהשיער מחובר אל הגולגולת (והמוח), המייצגת הן את הרציונליות שבאדם, והן את הפנטזיה והחזון שבו. חלקים אלו בד"כ נסתרים באדם – אך כל שערה היא מעין צינור המאפשר להוציא את האינסוף הזה החוצה.