בזמן שרבים מוצאים בו נחמה, הרגשה שעוד יש סיכוי, אני הרגשתי שהפתגם
הזה דווקא מאותת לי שאין שום סיכוי. המשחק מכור מראש.
"תשובה קדמה לעולם" הוא כביכול פתגם מרגיע בחייו של האדם
המאמין, שהרי תמיד ניתן לתקן. גם אם עשית את הדברים החמורים ביותר, במזיד או בטעות,
תמיד יש יכולת לתיקון, מפני שהקב"ה יצר את התרופה (התשובה), לפני שהוא ברא את
היצר שלנו ואת החטא.
אך מה שהפריע לי לאחרונה בפתגם הזה, הוא הסירוס שהוא יוצר: אין לך לאן
לברוח! לאן שלא תלך, תמיד תגיע אל הידיים של הקב"ה. יש בזה משהו מנחם לרוב ("כי
לא יידח ממנו נידח"), אך במובן מסוים זה ממש מתסכל: תשובה קדמה לעולם, קרי:
העולם דטרמיניסטי. גם אם תרצה להתרחק, להפליג על ספינת העינוגים של החטא – לא תצליח,
וגם תתאמץ לא לחטוא – זה לא משנה. כי בסוף כולם מגיעים לאותה הנקודה. תשובה קדמה
לעולם. זה כמו לקרוא את סוף הסיפור בהתחלה (מכירים אנשים עם המנהג המגונה הזה?).
אלה חיים שנשמעים משעממים מאוד! אפילו מי שמנסה לחטוא קצת, לטעום פרי אסור ו'מים
גנובים ימתקו' – גם הוא בסוף יהפוך לדוס וילבש מעיל שחור בקיץ, עם כובע מאופנת
המאה ה-19. בקיצור, זוועה!
מאידך, למה זה כל כך מפריע לי? אז נכון, אנחנו יודעים את הסוף, אבל
העיקר היא הדרך, הנופים שנראה במהלכו, ולא העליה לאוטובוס בסוף המסלול.
אתמול בזיהרא, לימדה עולש גולדברג מדרש שהתאהבתי בו: הוא מופיע בזוהר
פרשת וישלח (קס"ח ע"א), ור' שמעון בר-יוחאי מספר בו על דוד המלך, שנגזר
עליו שיחיה למשך יום אחד בלבד (יום לידתו), ואדם הראשון, מתוך התפעלות גדולה
מייחודו של דוד, החליט להעניק לו 70 שנה מחייו שלו, ולכן חי דוד 70 שנה. מדרשים נוספים
מביאים את הסיפור הנ"ל, אך מה שתפס את תשומת לבי במדרש המופיע בזוהר, הן
השורות הבאות מתוך הזוהר (בתרגום בסיסי מארמית):
כאשר ברא הקב"ה
את גן העדן, הטיל בה את נשמתו של דוד, והסתכל בה, וראה שאין לה חיים משלה כלל.
ועמד (דוד) לפניו כל היום. כיוון שברא (הקב"ה) את אדם הראשון, אמר: 'קיומו
בטוח!', ומאדם הראשון ניטלו 70 השנים בהן התקיים דוד המלך בעולם
וממשיך הזוהר:
עוד אומרים: האבות
נתנו כל אחד ואחד מחייהם לדוד: אברהם נתן לו, וכן יעקב ויוסף. יצחק לו נתן לו
כלום, כי דוד המלך מצידו בא
אני מרגיש שהזוהר הנ"ל עומד בניגוד לאסכולה הגורסת "תשובה
קדמה לעולם", מפני שאמנם דוד, המסמל את התשובה, קדם לאדם הראשון שחטא באכילה
מעץ הדעת, אך אם נדייק במדרש, לא דוד של התשובה קדם לאנושות, אלא דוד הנֶפֶל,
דוד שלא מסוגל לחיות אפילו יום אחד, שהרי הקב"ה מביט בו, בנשמה האנושית
הראשונה שיצר (לפי המדרש, עוד לפני האדם הראשון), ורואה שאין לה חיים משלה. ספירת
המלכות, המזוהה עם דוד, מייצגת את הדמות של מי שאין לו כלום, ולכן הוא תמיד יחפש
לנכס לעצמו דברים מבחוץ. מי שמרגיש שאין לו יכולת להתקיים לבד בעולם, תמיד יסתמך
על האחר, ותהיה זו הסתמכות על חפצים, סמלי סטטוס, על קשרים בינאישיים (אהבה או
משפחה), על מעמד או תפקיד וכן הלאה. ה'מלכות' מסמלת את הדינים הגמורים, את מה
שבטומאה מכוּנה "הב לי הב!" תביאו, ותביאו לי עוד. הניכוס הבלתי נגמר,
של האדם שחש ריקני, ותמיד צריך משהו חיצוני להיתלות בו, כדי להרגיש שקיומו יציב
ובטוח.
אם כן, דוד, כאשר נברא, היה מייצג קלאסי של ספירת המלכות. אמנם
הקב"ה בחר לברוא אותו ראשון, מבין כל הנשמות בעולם (בדיוק כמו המלך, אותו
בוחרים לשים בראש כל בני האדם) – אך כאשר הקב"ה בורא אותו ראשון, דוד מיד
מכלה את עצמו: זהו הצמא המתפרץ של מי שמרגיש שאם לא יבלע את כל העולם (את כל
העוצמה, את כל הנשים, את כל הכסף, את כל הכבוד, את כל האהבה, וכן הלאה), הוא ימות
מיד בצמא. אדם שמתהלך בעולם בתודעה כזו, מובטח לו שבמוקדם או במאוחר הוא יכלה עצמו
לדעת, ימות ממנת יתר או מאגו טריפ. והקב"ה מחליט לברוא את דוד ממש כזה:
בן-אדם שהוא כל כך רעב, שמחפש לבלוע את כל העולם ללא הרף, שחייב להשיג הכל,
היום! לכן טורח הזוהר להביא גם את הגרסה השניה, המספרת כי האבות כולם נתנו
חיים לדוד: אברהם, יעקב ויוסף – אך לא יצחק, מפני שיצחק שייך אף הוא לצד שמאל, לצד
של הדינים.
לאחר שנברא דוד, דוד האנרגטי, אך גם דוד המוגזם, זה שיכלה עצמו לדעת
מפני שהוא לא מסוגל אף פעם לעצור ולהגיד 'שבעתי' – נברא האדם הראשון. האדם הראשון,
כמייצג את האנושות כולה, הכיל בתוכו כוחות השייכים הן לצד הרעב של החיים, והן לצד
השבע, זה שביכולתו לא רק לשמוח בשלו, אלא אף להעניק לאחר. ורק לאחר שנברא אותו אדם
שלם, מקבל דוד חיים שלמים, של 70 שנה, חיים בהם הוא יכול לחזור בתשובה. אך קודם
שנברא האדם הראשון, שהעניק שבעים שנות חיים לדוד – היה דוד, שקדם לעולם, המייצג
המוחלט דווקא של החטא, של חוסר הסיכוי המוחלט של הליכה בתלם, או של קיום הגיוני
בכלל.
אם לא תשובה קדמה לעולם, אלא דווקא החטא המוחלט הוא שקדם לעולם – הרי שכאשר
אדם חוזר בתשובה, הוא בהכרח טועם גם מטעמו של דוד המופרז, חסר הגבולות. כמו בעל
תשובה, שכאשר הוא מותיר את חייו ה"הוללים" מאחוריו ובוחר באמונה ובברית –
הוא מסמן את הנתיב שהוביל אותו אל האמונה כנתיב שבהכרח מונע בכוחו של רעב, בכוחו
של חיפוש אחר עוצמה. הבחירה בברית היא בחירה של רצון לפגוש את העוצמה של החיים
באמצעות כלים המאפשרים לחוות אותם, ולא בכלים הרסניים שנשברים מדי יום – אך ללא
התאווה האדירה הזו למשהו שיאשר אותי, שיעשה אותי מאושר, קיים, שבע, יצור שדם חם
זורם בעורקיו – לא היה גם האדם הראשון בא לעולם.
לכן לא התשובה קדמה לעולם, אלא דווקא החטא. דווקא הרעב שאינו יודע
שובע וגבולות. ואם נזכור את זה, נדע שיש לנו סיכוי. סיכוי לחזור בתשובה ולהישאר
רעבים.
להישאר רעבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה