מה מחפש עיתון הארץ אצל הנשים החרדיות?

אחת לחודש, וזו כבר מסורת, עיתון הארץ מפרסם כתבה על חרדים וחרדיות (בעיקר נשים) שחורגים מהנורמה החרדית, באמצעות התנהגות שנדמית כחילונית "קלאסית": הקמת מועדוני ריקודים לנשים, פתיחת חוגי יוגה לחרדים, ראיון עם רמה בורשטיין הבמאית החרדית, וכן הלאה. יש להדגיש כי כל הכתבות כולן עוסקות בשינוי היחס של הנשים החרדיות (לעתים רחוקות גם הגברים) לגופן: מדבר שיש לכסותו, לגורם משמעותי ואף חופשי במגרש המשחקים של החיים. הכתבות מרתקות וכתובות היטב כמובן. לתופעה הזו הייתי מצרף, אגב, את הצלחתו המרשימה של הסרט "למלא את החלל", העוסק בחיי חרדים, ובעיקר נשים חרדיות.

אם כן, אחת לחודש מפרסם "הארץ" כתבה על אישה חרדית שיוצאת מגווני השחור. מה המוטיבציה של עיתון שרוב מוחלט של קוראיו הוא חילוני או ציוני-דתי, לעסוק בכזו תדירות בנושא הספציפי הזה בתוך הציבור החרדי?

ניתן להשיב כי עיתון הארץ מייצג קהלים שישמחו לראות את החברה החרדית מתפרקת, או לכל הפחות משתנה, בין השאר משיקולים כלכליים של השתתפות בשוק העבודה, או משיקולים עקרוניים של נשיאה בנטל השירות בצבא. תשובה נכונה, אך במקצת. אפשר להשיב גם כי הסיבה היא סקרנות: החברה החרדית נתפסת כחברה אקזוטית, המתלבשת כמו במאה ה-19, אך חבריה חיים, מחנכים, מתייסרים ומתמודדים עם המאה ה-21, ויתר על כן: הנשים ה"מרדניות" בכתבות ב"הארץ" הן אקזוטיות אף יותר, מפני שמחד, הן נותנות ביטוי באופן חילוני כמעט לחלוטין לנשיות שלהן – ומאידך, הן עדיין משייכות עצמן לחברה החרדית, שהמיינסטרים שלה הוא שמרני.

גם האפשרות האחרונה נכונה בהחלט, אם כי חסרה בעיניי. האפשרות המרתקת ביותר בעיניי, היא כי החילוניות שאותה מייצג עיתון הארץ, מתקשה מאוד למצוא ריגוש במה שהגוף האנושי מציע. כאשר השאלה "איך תעדיף את בן הזוג שלך? גבר או אישה?", הופכת לחלק מהחיים בדיוק כמו השאלה "איזו אישה תעדיף?", והשאלה "איזו אישה תעדיף כבת זוג?" הופכת עבור צעירים חילוניים רבים לשאלה שניתן להשיב עליה כל יום תשובה אחרת, בדיוק כמו השאלה "האם תעדיף קפה או תה?" – כאשר המיניות, מרוב חופש, הופכת למובן מאליו, לדבר בלתי מוגבל כמעט – הרי שהמיניות החילונית כבר אינה טומנת בחובה ריגוש.

פרופ' שלום רוזנברג אמר פעם: "אינני מקנא בחילוניים, כי אין להם עבירות". קרי: העבירה מספקת את הריגוש של "מים גנובים ימתקו", של חווית הגילוי של היצר כבלתי מושג שהופך למושג (ולכן מסתורי ומענג כל כך). כמו כן, מושג העבירה מספק אתגר לאדם הדתי, שאם הוא עמד בו, הרי שגם כך הוא יכול לגמול לעצמו ב"פרס" מנטלי. לכן החילוני מבקש לצפות באישה החרדית כאשר היא מגלה את גופה ואת הנטיות החילוניות שבה, תהליך בו האישה החרדית עוברת ריגוש יוצא דופן, כך תמיד מוצג בכתבות – והחילוני עושה זאת כדי לחוות בעצמו סוג של "ריגוש מעבירה".

בעולם בו הכל מושג והכל אפשרי – הרומנטיקה מתה. והיחידות המשמרות יחס לגוף כאל מקור לקדושה או לטומאה, כלומר למקור לעוצמות מרגשות ומרתקות באמת – הן הדתות. בכך אולי גם ניתן להסביר את החזרה בשנים האחרונות של המיינסטרים הישראלי החילוני, הן לעבר המסורת (בגרסאות מרוככות כמובן), והן לעבר המשפחה והזוגיות: כדי לחוות ריגוש מן הגוף, חייבים להטעין אותו באנרגיה דתית, או להגדיר אותו כ"בלתי מושג", או כמסתורי, שהרי ריגוש בעיקרו הוא הפיכת הבלתי מושג – למושג. ולכן כאשר הישראלי הממוצע הוא קצת יותר מסורתי, או אפילו קצת יותר מודע למשמעויות הדתיות של הגוף – הרי שגם הגוף שלו הופך למעניין ומסתורי יותר. כמו כן, משפחה וילדים גם הם מקור לרומנטיקה לא מבוטלת של התמימות ושל ה"יחד", שהיו בעבר אויב של החילוני החופשי, הביקורתי והמשוחרר.

נוסף על כל האמור לעיל, ואף יותר מכך: הקורא או הצופה החילוני חווה באמצעות הצפייה באדם החרדי, וההזדהות עמו כמובן, את חוויית גילוי הגוף ואת חוויית 'מים גנובים ימתקו'.

מצורפים מספר קישורים להדגמה. הקורא מוזמן כמובן לקריאה ביקורתית/ סלקטיבית:

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1866199

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1885795

בשבועות הקרובים נעסוק גם בשאלה המרתקת: מהו מקור הצורך של מחזירים בתשובה להיות במגע עם חילוניים?

על הרב שחזר בשאלה - ואז בתשובה

ר' אהרון לייב ברגר היה רב חרדי באוקראינה, וכונה בפי תלמידיו "הרבי מקוראסטין". יום אחד, לפני כשנה, ראו אותו תלמידיו מגולח, ללא זקן, פאות וכיפה, ונדהמו כשסיפר להם כי החליט להפוך לחילוני גמור. לאחר 9 חודשים כחילוני, הוא ניגש לרב פינטו מאשדוד, שסייע לו לחזור בתשובה, וכיום הוא שוב חובש כיפה, ומגדל זקן.

אני ממליץ לראות את הכתבה המרתקת במלואה (קטע וידאו של 4 דקות) בקישור הבא:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4285740,00.html

לאחר שצפיתי בכתבה הזו, לפני חודשיים-שלושה, היתה לי תחושה מאוד חזקה כי למעשה ברגר הרגיש טוב מאוד עם החזרה בשאלה וההפיכה לחילוני גמור. גם כאשר הוא מספר על הקשיים שלו כחילוני, לא נראה כי סבל מאכילת החמץ בפסח (סמל מטאפורי, מן הסתם, לעבירות חמורות אחרות), וגם לא מכך שעשה "את כל העבירות שאפילו אדם חילוני 'סטנדרטי' מהרחוב לא עושה" (סביר להניח שהכוונה היא לתחום המיני. לא שווה לוותר על רבנות וכבוד בשביל לאכול פיתה וחומוס בפסח, עם כל הכבוד לאבולעפיה).

ברגר מספר כי ניסה להתקשר, לאחר תקופה כחילוני, עם קהילתו הישנה באוקראינה, והם הגיבו לו בחריפות, ואמרו לו שהוא מת בשבילם. "הבעיה שלי היתה שאני הייתי שלם עם עצמי, אבל אליהם היה לי מאוד קשה, כי בכל זאת אני מאוד אוהב אותם". ברגר מספר כי היה שלם עם עצמו. היה לו טוב כחילוני. הוא כנראה הצליח להדחיק את רגשות האשם הדתיים, ובאמצעות ההפיכה לחילוני הוא נפטר מהקונפליקט הפנימי שקרא לו להיכנע לדחפים ה"חילוניים" שפיעמו בקרבו.

אם כן, אכילת החמץ לא היתה מעמסה, כך לדעתי, על ברגר, אלא להיפך – היא הקלה עליו להרגיש שהשתחרר מהמערכת הדתית, וכי איננו כפוף עוד לכללי המשחק המוזרים, הנוקשים, והכובלים בהם היה נתון. אם כן, מה היה קשה לברגר? אמנם כאשר הופכים לחילוניים יש עכבות מסוימות שנעלמות – אך יש בעיות אחרות שלא נעלמות: אדם זקוק לחברים, וגם לכבוד ומעמד. ואת כל אלו איבד ברגר, בו זמנית עם החופש המיני בו זכה, ועם חופש התנועה המסומל בחילול השבת ואכילת החמץ בפסח. בנוסף, ברגר איבד גם את מקום עבודתו.

במובן מסוים, דווקא החזרה בשאלה של ברגר היתה צעד מלא כנות, מלא אומץ. החזרה בתשובה לא היתה צעד של שקר חלילה, שהרי ברגר מספר על השיקול החברתי שהנחה אותו, אבל היא בהחלט לא נעשתה מתוך תשוקה, אלא כסוג של רגרסיה לשלב אינפנטילי יותר: החזרה לחיק הקהילה החמימה ולתפקיד המוכר והאהוב (מסתבר), כפי שאומר ברגר: "אני מרגיש את עצמי היום כאדם בודד. אני בעצם לא מאמין איך אני נראה... המראה החיצוני שלי (ללא זקן וכיפה). אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. אני מקבל על עצמי לחזור להיות רב, ולהחזיר עטרה ליושנה. ללכת עם חזות יהודית. איך אומרים? מבית אבא".

השאלה המעניינת אותי: מה היה קורה אילו ברגר היה מוצא בת/ בן-זוג עימם היה מקיים יחסים של אהבה, כנות, פתיחות ונאמנות (יחד עם אפשרות לפתיחות מינית היפר-חילונית), והיה מוצא חברים טובים ואהובים, וכן משרה כמנהל במשרד שעובד בין שמונה לחמש – האם עדיין היה בוחר לחזור שוב בתשובה? יתכן שכן, אך סביר בעיניי שלא. החילוניות מייצגת בסיפורו של ברגר את התשוקות הממגנטות, ואילו הדתיות מייצגת את החמימות הישנה והטובה – אך גם הכובלת והאנכרוניסטית.

ברגר עשה צעד אמיץ כאשר חזר בשאלה, אך אז גילה את מחיר החילוניות: זה שמותר לך ללכת עם מי שתרצה, ולאכול מה שתרצה – לא הופך אותך לסופרמן. אתה עדיין בן-אנוש, עם מגבלות של בן אנוש, שזקוק לחיבוק של אבא ומרק של אמא. גם אצל חילוניים יש מותר ואסור, ואתה עכשיו צריך להתחיל דרך סיזיפית בעולם החילוני, ולפלס את דרכך בדרכים נורמטיביות. חמץ בפסח זה מגניב מאוד בשנה הראשונה, וגם חילול שבת, אבל לאחר כמה חודשים כחילוני, לנסוע לקניון בשבת ולחפש חניה בחניון העמוס – זה משעמם, כמו שמשעמם לחפש חניה ביום שני אחר הצהריים. וכשהוא גילה את הקושי הזה – הוא הבין שהוא מעדיף להתמודד עם הקשיים הישנים והמוכרים.

בהקשר הזה, הסיפור מאוד מזכיר לי תשליל של סיפור החוזר בתשובה הקלאסי: אדם חילוני שמואס בחיים הנהנתניים האופרטוניסטיים, חש שחייו מרוקנים ממשמעות, ורואה בעולם הדתי/ חרדי עולם ערכי מאין כמוהו. מוקסם, הוא מחליט "לחזור בתשובה", ולהצטרף סוציולוגית לחברה הדתית. אלא שכעבור חודשים מספר, הוא מגלה שגם להיות דתי זה קשה (ובכלל שלהיות בנאדם זה קשה...), ואכן "חוזרים בתשובה" רבים נשברים חודשים מספר לאחר השינוי, וחוזרים לחילוניותם, או שמוצאים מודל מסורתי כזה או אחר. כיום החזרה בתשובה או החזרה בשאלה בערך מוחלט, הופכות לפחות ופחות פופולריות. הציבור נהיה מתוחכם יותר, ואנשים מאמצים מודלים מורכבים של איזון בין הנאות העולם וקשר ליהדות, מבלי לעשות שינוי סוציולוגי, שלמעשה מכריח את החוזר בשאלה/ תשובה להחליף את החברה שלו.

*************

הבהרה חשובה: אין בדברים המובאים כאן ניתוח מוסמך של אישיותו של ברגר, שהרי איני מכיר אותו. יש כאן רק פרשנות אישית שלי, לסיפור שפגשתי, והיה יכול להיות מסופר גם על כל אדם אחר. הסיפור הוא שמעניין אותי, ולא הדמות הספציפית, שייתכן שסיפורה שונה לחלוטין מהפרשנות האישית שלי. אני חושב שכל אדם, דתי כחילוני, יכול ללמוד רבות מהסיפור הזה על עצמו ועל סביבתו.

הנחש יצא מן הילדה

סיפורים אנושיים מאוד, כמעט עד כדי זעזוע, גודשים את ספר בראשית. אחד המזעזעים מבין הסיפורים הללו הוא סיפור אונס דינה.

דינה, הבת של יעקב ולאה, יוצאת "לראות בבנות הארץ". קולמוסים נשתברו על מנת לפרש פסוק זה, ורוב הפירושים נוטים לגנאי. פירוש אחד טען ש"לראות" פירושו "להיראות" בין שאר בנות הארץ, משמע: יצאה לשוק השידוכין. פירוש אחר מסביר שהיא יצאה לראות את תכשיטי בנות הארץ – פירוש הרומז על פיתוי קרב ובא. פירוש אחר, המופיע במדרש (תנחומא), טוען כי היה מנהג בקרב הבנות באותו האזור (אזור שכם), לצאת ולחולל בכרמים כדי שהנערים יבחרו להם נערות מתוכן. רש"י הפליג ופירש: "ותצא דינה בת לאה – על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה", קרי: רש"י מאשים את דינה בזנות!

בשלב זה, פוגש אותה שכם בן חמור, "ויקח אותה, וישכב אותה ויענה". אונס מושווה בתורה לרצח: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש – כן הדבר הזה" (דברים כ"ב, כ"ו). אם כן, מהו עונשו של שכם?

האר"י קרא את הפרשיה הזו באופן שונה מזה שאנו קוראים אותה בפשט, והוא מפרש את השם "דינה" כלקוח מן המילה "נידה", משמע: אישה טמאה. האר"י לימד כי כאשר אדם מבצע עבירה, הוא לא נענש עליה משמיים, אלא העונש שלו הוא עצם המגע עם הטומאה והאיסור. האר"י ראה את בשכם את נציג כוחות הטומאה: "שכם בן חמור החוי" – חוי = חויא = נחש – הוא אותו נחש הקדמוני שפיתה את חווה, והטיל בה זוהמא. דינה היא אישה הנושאת בחובה את קללת הזוהמה שהטיל הנחש בחווה כאשר פיתה אותה, והנה בא שכם, נציגו של הנחש, ואונס אותה. על פי האר"י, עונשו של שכם היה בכך שאותה הטומאה ששכנה בתוך דינה יצאה ממנה – ודבקה בו. כעת היתה דינה חופשית מטומאתה, ולכן לאחר מכן היתה יכולה להינשא לאחיה – שמעון (המדובר הוא קודם מתן תורה, ולא נאסרו עדיין נישואי קרובים).

הסיפור לא מסתיים כאן: חמור, אביו של שכם, בא לאחיה של דינה, ומבקש מהם שישיאו את דינה אחותם לשכם בנו. בני יעקב רוצים לנקום את חילול כבוד אחותם, ולכן נוקטים בתחבולה: הם הסכימו בתנאי שאנשי העיר שכם יעברו כולם ברית מילה. ביום השלישי לאחר הברית, באים אחי דינה, רוצחים את כל אנשי שכם ומשחררים את דינה אחותם.

מדוע לא נאותו אחיה של דינה להשיא אותה לאדם שעבר ברית מילה? בקצרה, ברית מילה מבטאת את תיקון המיניות, והפיכתה מדבר שיש לו פוטנציאל של טומאה, בגידה ויצריות משתוללת, לכדי אנרגיה שיכולה לחבר בני אדם ולבטא אהבה ונאמנות. כל זה אמור במיניות שאכן מורכבת משני צדדים, טוב ורע – אך שכם הרי ממלא כאן דמות בעלת כוחות דמוניים, שטניים – ולכן ברית המילה לא יכולה להועיל לו, שהרי אין לו סיכוי לתיקון. לאחר שהתנקתה דינה מהאנרגיות האפלות ששכנו בתוכה – היא השתחררה מן הזוהמא שדבקה בה, והיתה חופשית לבטא את הנשיות שלה בדרך לגיטימית, באמצעות נישואין – אולם קודם לכן היא היתה כזונה.

[הערה מוסגרת: האר"י ראה בפרק חיים של זנות כבעל פוטנציאל של שחרור עבור מספר דמויות נשיות ספציפיות בהיסטוריה היהודית, ודינה בתוכן, אמנם כמובן שיש להיזהר ברותחין כאשר באים להשתמש בפרשנות זו לגבי המציאות של ימינו, שכן יש לכך השלכות אתיות אדירות, ואין אנו במקומו של האר"י, שהיה אדם בקיא בסוד הגלגול.]

שמעון ודינה מייצגים שניהם דינים קשים (מיניות, אלימות) באופן מובהק, והם מיועדים לכונן ברית זוגיות, אך הם לא מסוגלים לבנות בית שנקי מקללתו של הנחש, לפני שמופיעה פרסונה עליה ניתן להשליך את הדינים המפעמים בתוכם. דינה לא היתה נאנסת תמימה. היא היתה גילגולה של חווה שנכנעה לפיתוי שהציע לה הנחש, ולכן היתה זקוקה לשכם, גילגולו של הנחש, כדי שיבוא עליה ותדבק בו הזוהמא בחזרה. ואולי דווקא שיבוא באונס, כדי שיבוא בדינים קשים – ואז יידבקו בו בחזרה כל הדינים שהוא הדביק בה בעבר מרצונה.

דינה, וגם שמעון, זקוקים מאוד לקשר הזה עם שכם. דינה ממש יוצאת ומסתובבת במקומות המפוקפקים-משהו, אולי דווקא כדי שיבוא שכם. כאשר בא שכם, היא נדבקת אליו ומעבירה אליו את כל הטומאה ששכנה במשפחה. כעת, במקום להתמודד עם דמון ששוכן בתוכי – ניתן להצביע על דמות חיצונית, להציג את השטניות שבה בצבעים עזים מאוד, ולהגיד: "פעם זה היה חלק ממני, ויש לי קשר נפשי אל הדמוניות הזו – אך אני לא בוחר בה". גם שמעון נזקק להרוג את אנשי שכם. לסמן את האויב כדמות שחוצה לו, ולא חלק מעצמו ובשרו, ורק אז הוא יכול להגיע עם דינה לזוגיות ומיניות מתוקנים.

****************

תוספת בשפה קבלית: שכם מסמל את הרוע כמוחלט, כזה שגם ברית מילה לא תכשיר אותו – ג' קליפות טמאות שלא ניתנות לתיקון, בניגוד לעץ הדעת טוב ורע וקליפת נוגה הניתנים להבדלה ותיקון. דינה מייצגת את הכוחות הדמוניים מפני שהיא בתה היחידה (בכתוב) של לאה, שהיתה גלגולה של לילית, והיתה בעלת דינים קשים. דינה, כנקבה, היא המבטאת את הדינים שלאה טומנת בחובה באופן הקיצוני ביותר.

בדיחה על זוג יהודים וארבע פרות

אדם יושב לאכול, אדם הולך לעבוד, אדם הולך לים כדי לחטוא בעיניו או למועדון אפלולי כדי לשתות עד שכרון חושים. והוא בטוח שהקב"ה הכי רחוק משם. שברצונות הכי נמוכים שלו אלוקים לא נמצא. כל אדם חושב שהוא רחוק מהקב"ה. שמה שהוא רוצה מרוחק מהאלוקים. עד שמישהו מרים את הפרגוד שמאחורי גבו ומגלה לו שאלוקים עומד ממש שם, צמוד אליו. ואז כולם צוחקים: צחוק של הקלה או צחוק של לעג.

אדם בטוח שהאלוקים נמצא בתורה, במצוות. כשאני לומד תורה אני צדיק, וכשאני מתעסק עם "העולם הזה" אני בינוני במקרה הטוב, ובמקרה הרע – רשע. אך מה אעשה שיש לי צמא אדיר לדברים גשמיים, גופניים, נפסדים: כבוד, כסף, תאוות הגוף? אז אנו יוצרים דיכוטומיה, הפרדה חדה בחיינו: כשיש לי כח אני מתחבר אל מקור החיים, אל הרוח, אל התורה – וכשאין לי כח אני נמשך לדברים המפתים של זה העולם.

ליצחק אבינו היתה יכולת מרשימה להתמודד עם המבוכה שלנו כבני אדם מפני הגשמיות שאנו כרוכים אחריה באופן חסר תקנה. במקום לחפש צידוקים, הוא פשוט מגחיך את הפחדים שלנו, את האימה שאנו חשים בעת מפגש עם היצר שלנו ועם חוסר היכולת שלנו להשתחרר ממנו לחלוטין. השם שלו מעיד על כך: יצחק. בדיחה טובה תמיד יכולה לשחרר מבוכה או מתח. וכיצד יצחק מגחיך את האימה? אומר הפסוק כך:

"והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו[1]".

דורש[2] האדמו"ר הזקן[3] את הפסוק כך: יצחק מצחק, מגחך, באמצעות רבקה אשתו. אז מיהי רבקה?

רבקה היא אישה שמסוגלת להכיל את הצדדים האפלים הקיימים בה, ושמה מעיד על כך: בעברית, פירוש המילה רבקה הוא מתקן שניתן לקשור אליו מספר בהמות יחד. אלוקים ברא אותנו עם גשמיות המורכבת ממספר מאפיינים, שכל אחד מהם בעייתי בפני עצמו: מצד אחד אנו אוהבים, מתאווים, נמשכים לבני אדם אחרים, רוצים לקבל מהם אהבה – לעתים ללא פילטרים, ללא סינונים, ללא גבולות. אנחנו גם אוהבים אוכל וכסף – עד כדי התפטמות לעתים. מהיבט אחר של הגשמיות שבנו, יש לאדם נטיה לראות תמיד את הצד המפחיד, המתחרה, האלים שבזולת, הצד שמנסה לעקוף אותי ולקמבן על חשבוני – וממילא זה מעורר אותנו לאלימות וכעס כלפי אחרים. אדם כזה גם מתייחס אל ההנאות שהעולם מציע כאל סכנה ממנה יש לברוח, וכמה שמהר יותר –טוב יותר. את שני הצדדים הללו ניתן להמשיל לשתי בהמות קטנות שמתרוצצות בתוכנו, וכל פעם אחת אחרת משתיהן מצליחה להפיל אותנו בפח, בדרכה שלה: האחת לעבר אהבה מופרזת, לעבר מרדף חסר גבולות, ולעיתים גם חסר תכלית, והאחרת– אל עבר השנאה. היכולת של רבקה היא לחבר בין הבהמות: את הצד המתאווה שבנו נוכל לרסן באמצעות האימה שמא הסביבה תפגע בנו, או שמא בגלל עינינו הגדולות נפגע בעצמנו או בסביבתנו. ואת הפחדים שלנו מסביבתנו– נרסן באמצעות אהבה ורצון לחיבור לכל אדם באשר הוא אדם. כאשר הרבקה מחברת את השוורים יחד, היא מובילה אותם לבצע עבודה שמשלבת את האיכויות שבכל בהמה – וכך ליצור שדה מפואר, ולא גינה הרוסה מרמיסות השוורים. הבהמות קיימות בתוכנו תמיד – השאלה היא האם יודעים לתעל את האנרגיות שלהן לכיוון חיובי, או רק מנסים לברוח מהן (או שמא אולי להיכנע לבהמיות). יחזקאל אומר על הבהמות שהוא רואה במרכבה האלוקית, שהן לא נלחמות זו בזו, אלא הולכות יחד: "חוברות אישה אל אחותה[4]". ועל כך אומר אדמוה"ז:

שהן בבחינת חיבור והתכללות. שעל ידי זה דווקא 'והחיות נושאות את הכסא' משום שעל ידי ההתכללות וחבור המדות יחדיו– על ידי זה מתעלים וממשיכים מבחינה עליונה מאוד,ששם כל המידות כלולים יחדיו.

כאשר האדם יודע לאחד את הבהמות שלו יחד, ולעבוד נכונה עם כל האנרגיות האדירות שבהן, הוא מצליח להנכיח דווקא באמצעותן את הקב"ה. ובמשל חיות המרכבה, שמתאר יחזקאל: כאשר הבהמות השונות קשורות יחד, יש להן כח לשאת את המרכבה – כלומר: להיות נשאיות לגילוי השכינה. מה שיפה, הוא שהאדמו"ר הזקן מעוניין בגולמיות של הבהמות. הוא לא מעוניין לשים עליהן משקפיים וללמד אותן פילוסופיה, כי זה גורם להן לאבד את החן שלהם. האריה הוא יפה ומרשים בעצם האריִוּת שבו. בעצם העוצמות הטמונות בו. גם השור מלא חן בעצם הכוחות החייתיים שלו.

כאשר אנו מדברים על רבקה של 4 בהמות, אני מעוניין להציג את החיות הקטנות שבנו, אותן מנסה רבקה לקשור: האחד הוא הצד האוהב, שעלול לאהוב ללא גבול, גם את מי ומה שלא נכון לאהוב. השני הוא זה המפחד תמיד: מעצמו, מאחרים, מהקרובים לו ומהרחוקים ממנו. זה שהפחד שלו לעולם ימנע ממנו לזכות לאינטימיות, לתת אמון. הבהמה השלישית היא זו שמנסה לאחד בין האהבה לבין הפחד, ויוצרת מעין אמצע, שהוא מבורך כשלעצמו – אך אם הוא משתלט על המערכת, הוא יוצר בינוניות נפולה: האדם גם לא אוהב, וגם לא מפחד. הוא פשוט מתייחס לכל דבר במין ענייניות, מעין גישה כלכלית יבשה ונטולה חיות,נטולת תשוקה. הבהמה הרביעית היא הרצון בהתענגות, שמוביל את האדם לחוסר מוטיבציה לעשייה (באנו ליהנות, לא לעשות). ההתענגות הזו יכולה להיות יפה כשלעצמה, אך אם היא משתלטת על חיי האדם – הוא הופך לבטלן, ומכאן הוא גם עלול ליפול לדכאון: או שהוא שיכור ושמח, או שהוא חווה הנגאובר, ואז רץ לשתות כדי להעביר אותו.

כאשר אנו מביטים לנוכח השדה של החיים שלנו, ומזהים במרכזו חור שחור, תהום – הנטיה שלנו היא לברוח. לגדר היטב את אותה התהום, כדי שלא יגיחו ממנה כל השדים האפלים שבה וימיטו עלינו קלון. כדי שזכרו של החטא לא יאיים למשוך אותנו אל אותה התהום עצמה, ולהטביע אותנו בה. אך עם הזמן, התהום מתרחבת. נערה שחוותה בילדותה אבא שיכור ומכה ואמא דיכאונית, לא תוכל לאבד את הזכרונות הללו לעולם. גם אם היא תנסה להיות "סתם" בנקאית או מורה – הביוגרפיה שלה תלויה ועומדת – והיא תמשיך להשפיע על חייה הבוגרים. התהום אינה נעלמת, ובמובנים מסוימים אף מתרחבת – ואז אנו שמים סביבה עוד גדרות, ומרחיבים את השטח המפורז אליו איננו מתקרבים. אנו כורתים מעין הסכם עם השטן, חוזה לא כתוב – שאנחנו לא נתקרב אל המחוזות שלו – אבל הוא גם לא יפלוש אל המרחבים בהם אנו מתנהלים ביום-יום.

אלא שלחתום הסכם עם השטן זה לא כדאי, כי כאמור השטן הזה מתקרב אלינו עוד ועוד, והנה אותה הנערה שניסתה לברוח מההיסטוריה שלה, תגלה בבגרותה שהנה גם לה יש מרה שחורה. שגם בתוכה יש ייאוש, ואכזבה, וחולשה, ודיכאון. והתהום מתרחבת ומתרחבת.

בנקודה זו באה רבקה ומבצעת שידוד מערכות: במקום להביט על החור השחור כתהום, היא מביטה עליו כעל באר, והיא יורדת אל מכמניו בכדי לשאוב ולהעלות ממנו מים חיים – אנרגיה בראשיתית, זכה ואדירה שבכוחה לחדש גוף ונפש. היא יורדת אל מחוזות האלימות, הניכור והייאוש שבביוגרפיה שלה – ומעלה משם חיפוש, צימאון של תקווה. תחת האלימות יעלו עוצמות מכוונות היטב, ותחת הניכור יעלה הצמא האדיר לחיבור של אמון, אהבה וקרבה, תוך שמירה על גבולות של תיקון.

בזכות ירידתה אל הבאר, שואבת רבקה עוצמות, שבכישרונה היא יודעת כיצד לחבר אותן יחד, אל המקום בו מרוב הכלת הניגודים – מגלים את נקודת השורש, הבסיס, המשותפת להם. התורה מבקשת ליישר את האדם, לסייע לו לעצב את עצמו כנזר הבריאה, כיצירה אלוקית יפה מאין-כמוה – אך לשם כך יש צורך שהאדם יביא את חומרי הגלם מהם הוא עשוי. אותה התהום, אותה הבאר שפגשנו קודם – היא אמנם מפחידה, אך תמיד נמצאת במרכז אישיותנו. בנקודה הבסיסית ביותר שבמשאבי הנפש והרוח של האדם.

---

[1]בראשית כ"ו, ח.

[2]שלא על פי הפשט, כמובן.

[3]תורה אור, עמוד 36, פרשת תולדות, דיבור המתחיל "מים רבים". הוצאת קה"ת, כפר חב"ד התשנ"ב.

[4]יחזקאל א, ט.

מפחיד או פחדן?

אחת הדמויות התנ"כיות המרתקות והמסתוריות ביותר בעיניי היא דמותו של יצחק: מחד, במקרא, הוא מתואר כדמות פסיבית, חלשה ו"בלתי מזיקה", ומאידך בקבלה הוא מתואר בצבעים עזים ומפחידים ממש.

כאמור, במקרא מתואר יצחק כדמות פסיבית למדיי: הוא יושב עיוור בחדרו. העיניים מסמלות שליטה במצב, או לפחות במידע: "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך". יצחק הסומא משמש מטרה למהתלותיו של יעקב, המתחזה לעשו. יצחק נראה חסר אונים אל מול יעקב, ואומר לו "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". אם בחלוקה הקבלית הקלאסית, הזכר נחשב לפעיל, והנקבה לסבילה, הרי שבמקרה דנן, יצחק הוא הסביל, ואילו רבקה אשתו היא המפעילה אותו ואת יעקב בנם.

גם בהשוואה לאברהם אביו נדמה יצחק כפסיבי: לעומת אברהם, שיצא למלחמה של ממש מול ארבעה מלכים, יצחק נזהר מעימות ישיר עם עבדי אבימלך, על אף שהם סותמים בשיטתיות את הבארות שהוא חופר. יצחק מעדיף את שיטת "עוד דונם ועוד עז", באמצעות חפירת בארות רבים, על פני עימות חזיתי עם הפלישתים.

מנגד, במספר מקורות קבליים מתואר יצחק כדמות עזה מאוד, ומפחידה למדיי:

1.      "זכה יצחק למדת הפחד, שכתוב: "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק". ומהו? תוהו שממנו יוצא הרע המתהא את בני אדם". מתוך: ספר הבהיר, קל"ה.

2.      "עניין בני קטורה היה כדי להוליד הדינים התקיפים, אשר היה ראוי יצחק, שהיה דין, להוציאם. ומפני כי ביצחק היתה תקיפות הדין, והיה נחרב העולם, לכן הוציאם מאברהם, שלא יהיו כל כך קשות". מתוך: דרוש על פרשת חיי שרה, "לקוטי תורה" לאר"י ז"ל.

יצחק נמשל למידת הגבורה. בתנ"ך, "גבורה" מופיעה כביטוי לעוצמה גשמית, גופנית, צבאית, כפי שנאמר על נמרוד "הוא החל להיות גיבור ציד לפני ה' ". אולם בספרות חז"ל, מופיעה מידת הגבורה ככוח רוחני דווקא: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (מסכת אבות). מן הביטוי האחרון, אם נדייק, ניתן להבין שהגיבור היהודי צריך למלא שני תנאים:

1.      שיהיה לו יצר, כלומר: אנרגיה חומרית, פיזית, חייתית.

2.      שתהיה לו שליטה באותה אנרגיה יצרית.

אם כן, מסכת אבות פותרת את הפער בין יצחק המקראי ליצחק הקבלי: דווקא מפני שיצחק היה כל כך מלא אנרגיה יצרית ואגרסיבית – אנרגיה אליה היה מודע כפי הנראה, הוא מתמלא פחד לנוכח האגרסיביות שבו ולנוכח האלימות הקיימת בכלל בעולם, ולכן הוא נזהר שלא להילחם. הוא מעדיף לדבוק בדרך שאביו כבר פילס, ולחפור בדיוק את אותם הבורות שחפר אביו, ורק אז הוא ניגש לחפור בורות חדשים.

על דרך הסוד, מאמציו של יצחק לחפור בארות מים על אדמת פלישתים דווקא, אינם מקריים. התרבות הפלישתית היתה תרבות מינית מאוד, פרוצה מאוד. האל הפלישתי המוביל היה דגון, מלשון דג. המיניות שבתוך הים הינה פרוצה מאוד: הדג הזכר משחרר פעמים רבות את הזרע שלו לתוך המים, ולא מתבצע מפגש אינטימי, ייחודי, בינו לבין הנקבה. עד היום, יורדי הים נחשבים בתרבויות רבות לבעלי זוגיות לא יציבה. לכן יצחק החופר את הבארות, מסמל ניסיון לחלץ רוחניות (המסומלת באמצעות המים) מתוך הגשמיות העבה (העפר).

האדמו"ר הזקן מחב"ד, רש"ז מלאדי, ראה ביצחק צדיק שמנסה לבצע עבודה רוחנית, והוא דורש את הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". פירוש מפורסם לפסוק, מסביר ש"לשוח" מלשון שיחה, ולכן על פי הפסוק, יצחק הלך להתפלל תפילת מנחה. אך את המילה "לשוח" אפשר לפרש גם כהתכופפות, מלשון "מה תשתוחחי ומה תהמי". ואם כך, יצחק מתכופף בשדה. השדה מסמל את החוץ, את החיצוניים, את המקומות החשוכים. "שדה בר" הוא שדה פרא, מרחב בלתי מפוקח, ולכן הגשמיות יכולה להשתולל בו. על פי הסוד, דווקא יצחק הוא האדם הנכון להתכופף אל הגשמיות ולנסות לגלות בתוכה מים, שהם כאמור משל לגילוי אלוקים, מפני שיש בו יראה, מפני שיש בו פחד. והוא לא מפחד סתם: הוא מפחד מפני שגם בו יש כוחות תוהו אדירים, מפני שגם בתוכו מתרוצצים שדים. אך דווקא מי שמכיר את השדים, יכול לעבוד איתם נכון. הפחד של יצחק מציל אותו מפני פזיזות ומפני אמון מופרז באנרגיה האדירה שהחיים מציעים. נכון שאלוקים מתגלה ביתר שאת גם בהנאות החיים ובעוצמות "החילוניות" של הקיום, כגון כסף, כבוד ומין – אך רוב האנשים שמסתערים באופן "חופשי" על כל אלו מתבהמים מהר מדי.

יצחק הוא אדם שכל כך מלא באנרגיות הללו, ומבין עד כמה חזקה התשוקה לפרוץ בשם היצר את כל הגבולות. לכן כל ניסיון רוחני של יצחק אינו מלווה בריצה נלהבת לתקן את העולם, אלא בפעולות זהירות מאוד, מדודות מאוד. יצחק הוליד את עשו, שהיה איש תוהו מובהק, ורצה לתת לו את הברכות האלוקיות בהן זכה אברהם. הוא קיווה שאולי בנו יוכל להיות איש תוהו שלא מחלל את המציאות העדינה. אולם כאשר הוא חש שיעקב מנסה להטעות אותו, הוא הופך פסיבי, אינו נאבק, ומעניק לו את הברכות – מפני שהוא יודע שהדינים שלו, שהוא העניק לעשו, עלולים להחריב את העולם כולו.

לסיכום: יצחק מלא פחד מפני אורות התוהו ההרסניים שבתוכו – פחד שמציל אותו מפני פריצת הגבולות, ומפני כניעה לתשוקות שהן לא רק אסורות, אלא גם טמאות והרסניות. ולכן דווקא הוא האיש הנכון להתעסק עם הגשמיות והתוהו בעולם.

למה אכלת, למה??

סליחה שאכלתי

רוב הזמן אנחנו מפחדים מהאוכל: שהכולסטרול יהרוג אותנו, שהשומנים ינפחו אותנו, שנתמכר למתוק ושיחשבו שאנחנו רעבתנים. אפילו עצם הרתיעה מהאוכל מביכה אותנו, אז אנו מספרים על כך בדיחות (קלושות) סביב שולחן הקינוחים. 

קיצורו של דבר, לאכול זה דבר די מגושם ולא אצילי. האדם המאמין, או הנורמטיבי, נוטה להתנצל שוב ושוב על אכילתו: אני לא אוכל סתם! איני זללן וגרגרן! "אני אוכל כדי..." – 'כדי' שאוכל להשקיע בילדיי, 'כדי' לשמור על הבריאות, 'כדי' שיהיה לי כח לעבוד את ה'... צידוקים מצידוקים שונים וסיבות לאינסוף. אנחנו לא מרגישים בנוח לחיות כל חיינו סביב האוכל והתאווה שהוא מייצר: לא רק מסיבות רוחניות, אלא גם מסיבות נפשיות ואף בריאותיות, והצידוקים מצילים אותנו מתחושת האשמה – או אפילו סתם מעצם העייפות שריטואל האכילה משרה עלינו.

אכילה שבתית

עד כאן תוארה האכילה שבימות החול, אכילה זהירה, בבחינת ברירת הטוב מהרע: אנו בוררים את המזין מתוך התאווה, ובכח אותה הזנה גשמית מסוגלים לבצע משימות בעלות ערך רוחני, חברתי ומוסרי. לא כן האכילה של שבת, אמרו החסידים. אם ביום חול אנו מביטים על האוכל מלמעלה למטה, במעין התנשאות האומרת: "אנחנו רוחניים ואתה גשמי, ובוא נמצה ממך את המיטב האפשרי", בשבת עבודתנו הפוכה, מפני שבשבת המאכל חוזר למדרגתו הרוחנית כפי שהיה קודם שבירת הכלים הקדמונית. השורש הרוחני של המאכל הוא אנרגיה רוחנית אדירה, שמרוב עוצמתה וגובהה, בעת המשבר היא התרסקה ונחבטה בקרקע המציאות באופן הטוטאלי ביותר. בשבת, איננו פונים בהתנשאות אל המאכל הנפול, השבור, המגושם. בשונה מששת ימי השבוע, בשבת אנו מרימים בענווה את ראשנו אל שורשו הגבוה של האוכל, הקדוש אפילו, ומנסים לקבל ממנו תענוג ואנרגיה שמימית לחלוטין. לא להשתלט על האוכל ולהפיק ממנו תועלת, אלא לקבל ממנו בענווה, משום שבשורשו הוא גבוה מאיתנו.

ישנה תרמית, אחיזת עיניים, בהתנשאות האנושית על המאכל, שהרי מבדק פשוט מאין כמוהו מגלה שאנו צריכים את המאכל – אך המאכל אינו צריך אותנו. הפרה תחיה נהדר גם אם לא נשחט ונצלה אותה, והחיטה תתקיים גם אם לא נטחן ונאפה אותה. רק לאדם אין קיום ללא המאכל שיזין אותו. לא משנה כמה פעלולים רוחניים יבצע האדם – לעולם הוא יזדקק למזון ושתיה. בשבת, מתחולל תהליך רוחני מופלא: כל השבור, הנפול, המגושם – מתנתק מן הגשמיות, ומתעלה אל אלוקיו. כמו הסנדלר, הלבוש בסינר העבודה הכבד והמוכתם, שמפסיק בערב שבת לחתוך עורות ולהדביק נעליים, ונכנס לבית הכנסת מאיר פנים, מבושם בריח טוב ולבוש בבגדים לבנים נקיים – כך גם המאכלים שנפלו אל הגשמיות ואל "עודף המשקל" בשבירת הכלים – עולים חזרה למדרגתם הרוחנית הקדומה – זו שגבוהה ממדרגת האדם. וכפי שמבקש האר"י בפיוט שקודם לסעודת יום השבת:

"יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי" (תרגום: יגלה לנו טעמן של שתים-עשרה החלות)

"תריסר נהמי" הן 12 החלות שהיו מונחות תמיד בטריותן בבית המקדש, וכונו "לחם הפנים". המיקום הגאוגרפי של החלות הללו מסמן את דרגתן הרוחנית: הלחם נמצא בתוך בית המקדש, בתוך משכן האלוקים, ולפיכך הוא וודאי קדוש. לכן האר"י, בפיוט שמקדים את סעודת שבת, נושא עיניו אל החלות הללו, ששורש מדרגתן הרוחנית גבוה משלו, ומבקש לקבל מהן הארה רוחנית. לא להפעיל על מאכלו מניפולציה מתנשאת, אלא דווקא לפנות את המאכל בענווה ולקבל ממנו הארה מיוחדת (גם לכם קרה שהרגשתם שסופלה שוקולד היא ממש מנה "אלוהית"?).

במסגרת ניסוי מעניין שנערך על תינוקות, חולקו תינוקות בריאים לשתי קבוצות: האחת הוזנה על פי דיאטה מדויקת שנבנתה על ידי אנשי מקצוע, ואיזנה בין כל אבות המזון, ואילו בפני קבוצת התינוקות השניה הגישו מזונות מגוונים, ונתנו להם לאכול באופן חופשי – כמה שירצו, ממה שירצו. מטרת המחקר היתה לבדוק איזו קבוצה תהיה בריאה יותר בסיום הניסוי. התוצאה היתה מפתיעה: מסתבר שהתינוקות שיכלו לבחור את מזונם באופן חופשי היו בריאים יותר מאלו שהוזנו באמצעות הדיאטה ה"מדעית", עד כדי כך שתינוק חולה רככת העדיף שמן דגים על פני מזונות אחרים. נציין כמובן את העובדה שהתינוקות בני חופש הבחירה, בחרו את מזונם על פי פרמטרים "תינוקיים" למדיי: חושי הריח, הראיה, המישוש והטעם. ועדיין הם בחרו בחירות נכונות עבור גופם.

אני מניח שכאשר התינוקות אכלו את מזונם באופן חופשי, הם גם התלכלכו: כל החולצה הלבנה שלהם התמלאה בכתמי שומן ובצבעי האוכל שהם אכלו (שלא לדבר על הפנים החמודות שהתמלאו שאריות) – אבל זה לא הפריע להם לאכול. אני מניח שאמנם המבוגרים סביבם ניקו אותם מכל הלכלוך בשלב זה או אחר, אבל גם הם לא ראו בכך משהו מגונה. אולי אפילו משהו חמוד. גם מבוגרים מתלכלכים לעתים כאשר הם אוכלים, אך בניגוד לתינוקות, מבוגרים חשים אשמה כאשר הם מתלכלכים מהאוכל, ויותר מכך: הם חשים "לכלוך" מנטלי מעצם פעולת האכילה. וכאן זהו כבר השלב בו יתרון המבוגר על פני הילד, המודעות העצמית הגבוהה - הופך לחסרון גדול, וכך במקום לשמוח באכילה – אנו מציירים אותה לעצמנו כשד שטני, ומפחדים שתשתלט עלינו. אנו מנסים למשטר את האכילה באמצעות תפריט מאוזן ולוח זמנים נכון, אך מי אמר שהמשטור הוא הדרך היחידה להתמודד עם הפחדים שלנו?

לבקש טעם, לא שובע

האר"י מבקש "יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי". הוא אינו מבקש את הלחם, המייצג את השובע. הוא מבקש את הטעם, שהוא אינסופי. אדם יכול לאכול סעודה מלאה ומשביעה, ועדיין להתאוות לקינוח טוב, או אפילו לטעם של בשר עסיסי. אמנם אין לו הכוח והתאבון לאכול את כל הנתח, אבל לטעם הוא עוד מסוגל להתאוות. כאשר מדובר על טעם, אין הכוונה לטעם דווקא, אלא גם לריח, או להנאה ולתאווה שבעצם ההתבוננות במאכל. כל אלו מייצגים הנאה מופשטת מן האוכל. הנאה קונקרטית פחות, שאינה מיועדת למלא יעד ברור כגון שובע, אלא להיפך: הנאה שאין לה סוף, צורך שלא ניתן למלא לחלוטין. הדרך היחידה בה ניתן לאבד עניין באוכל, היא על ידי התמלאות, קרי: הגעה לחוסר מקום פיזי בקיבה, או התעייפות של שרירי הלסת מפעולת הלעיסה (בפעולת לעיסה מאומצת, הלסת מתעייפת תוך 20 דקות בערך). אני לא בטוח שיש אכן "שובע" במשמעות של "אכלתי מספיק, ואין לי צורך לאכול עוד", אלא יותר במשמעות של "אין לי כח או יכולת או חשק לאכול עוד". מה שנקרא "אוהב אוכל לא ישבע אוכל".

האר"י מצביע על כך שבתאווה לאוכל יש כח אינסופי: "אורות של תוהו" בשפה הקבלית. התוהו הזה לא פשוט לבני אדם, ואפילו מפחיד אותנו. אנחנו מעדיפים שליטה על תאוותינו, על פני השתוללות התאווה - שמא היא תשלוט עלינו ונהיה חסרי אונים כנגדה. האר"י לעומת זאת (בדרשה על פרשת חיי שרה) לא מבקש רגיעה או שובע, גם לא שליטה בתאווה, אלא מבקש לזכות בנגיעה במושא התאווה האינסופית, לזכות בטעם, שהרי "אוהב אוכל לא ישבע אוכל". לא ניתן באמת "לשבוע" מאוכל. כן ניתן להגיע למצב של רוויה. של סף היכולת להכיל הנאה, אך אין בהגעה לסף הזה משום וויתור עקרוני על ההנאה, אלא רק הפסקת הגישה אליה מפני חוסר יכולת. 

אין בדברים אלו הזמנה לאכול עד התפוצצות, או לשחייה בבריכת כולסטרול, אלא לאכול מתוך הבנה שאנו חפצי טעם בעיקר, ולא חפצי שובע. מושג ה"שובע" מגן עלינו מפני הפחד שהתאווה החייתית לאכול תשתלט עלינו, אך לאמיתו של דבר הצרכים הביולוגיים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ואין בהם שום בושה. ולהיפך: אלוקים מתגלה בעוצמה החזקה ביותר דרך תאוות האכילה, כמו דרך תאוות אחרות (שליטה, כסף, כבוד, מיניות). אם אנשים מאמינים אנחנו, לא יתכן להאמין שרק חלק מעוצמות החיים (כמו הצמא לאהבה, הרצון לנתינה, או הרצון לתפילה) הן כלי דרכו מתגלה אלינו בורא העולם, אלא גם העוצמות הטמונות בגוף הן התגלות של האינסוף עצמו, של האלוקים. אמנם, מפני שאורות התוהו הם אכן מלאי תוהו, ותוהו/ בלאגן זה דבר מפחיד שיכול גם להרוס – צריך גם להיזהר ממנו, ולהיענות לו בזהירות, אך לזכור ששורשו הוא עוצמה אלוקית לחלוטין, וכי לא כל כתם על החולצה הוא כתם על הנשמה. 

מסע אל הנשיות: על פוריות, קנאה ותחרות

כאשר מברך הקב"ה את אברם ושרי שיירפאו מעקרותם וייפקדו בבן, הוא מוסיף לכל אחד מהם את האות ה' בשמם: אברם הופך לאברהם, ושרי לשרה. האר"י ז"ל לא ראה זאת כשינוי קל "סתם כדי לשפר את המזל", אלא כמסע של ממש, מן הגבריות אל הנשיות.

בקבלה, גופו ונפשו של האדם מחולקים לשני צדדים: צד גברי (ימין) וצד נשי (שמאל). הצד הגברי בעיקרו מכוון כלפי חוץ, והצד הנשי מכוון בעיקרו כלפי פנים (חשוב לציין שבכל אדם יש כמובן את שני הצדדים). נשווה לדוגמה בין שני הצדדים הללו בזמן מאבק: ישנם אנשים שבמהלך וויכוח או מריבה נוטים תמיד לנסות ולנצח את הצד השני - אלו אנשים שרוצים תמיד להיות צודקים ומובילים. לעומתם, ישנם כאלה שבמהלך מריבה נוטים באופן טבעי לחפש את האשמה אצלם, ולהודות בטעותם. עבור אנשים אלו, החולשה נוחה יותר מתחושת הניצחון הכוחני. אין צד צודק בהכרח: על האדם גם לעמוד על זכותו ועל האמת שלו, אבל גם להיות מוכן להרכין ראשו ולהודות בחסרונותיו וטעותו. לא ניתן ליצור מערכת יחסים בוגרת מבלי לתת מקום לשני הפכים אלו. דוגמה נוספת היא הולדת הילדים: הגבר מוציא מתוכו (זרע) והאישה מקבלת לתוכה, ומתחילה הליך פנימי של טיפוח העובר. אם כן, הגבר נוטה החוצה, והאישה מסתכלת פנימה – ולא ניתן ליצור חיים חדשים ללא החיבור בין שני הפכים אלו.

על פי התבנית הזאת, אברהם מתואר בראשית פרשת "לך-לך" כגברי מאוד: הוא מסתובב ממקום למקום, ומפרסם את שמו של אלוקיו בעולם – פעולה הפונה כלפי חוץ. כמו כן, אברהם מתערב במלחמת ארבעת המלכים נגד חמשת המלכים בצורה נחושה מאוד עד כדי כי מכריז עליו הכתוב "וירק את חניכיו... (מלשון יריקה, או ריקון) וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (רודף את יריביו מאזור ים המלח ועד צפון הארץ). וכל זאת כמעשה אבהי כלפי לוט אחיינו שנפל בשבי ארבעת המלכים. אם כן, אברהם מתגלה כמי שאהבתו היא אקטיבית, גם כלפי משפחתו וגם כלפי אלוקיו, עד כדי שהוא יוצא כל חייו למסעות פרסום, ואף למאבקים בשם אהבותיו אלו. דוגמה נוספת לאהבתו של אברהם שכוללת בעיקר נתינה ופחות קבלה, היא כאשר אברהם כואב בגיל 99 ביום השלישי למילתו, והוא רואה אורחים - הוא מתנהג כ"אחלה גבר" ורץ לנהל ביד רמה את הכנסת האורחים, עד לפרטים הקטנים ביותר. אם נצרף לכך את המדרש המספר על כך שאברהם, מתוך ההכרה בקב"ה, ניפץ את כל האלילים בעיר הולדתו – נקבל תמונה אקטיבית וגברית מאוד.

האר"י מבאר את הציווי "לך לך מארצך, וממולדת ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך" כציווי לצאת למסע מן הגבריות בה נתון אברהם – אל הנשיות. מפני שעל מנת להוליד ילדים, אי אפשר רק להיות ביצועיסטים, וחזקים, וצודקים. צריך גם את כוחה של האישה, שממתינה לילד במשך תשעה חודשים, ומטפחת אותו באיטיות, בהליך פנימי, הנסתר מהפרסום ומעיני החברה.

בקבלה, ישנן שתי דמויות עיקריות של נשים: הראשונה היא האם, דמות אחראית שדואגת לילדיה לכל פרטי הפרטים הקטנים ביותר – כאשר הם ברחמה היא מטפחת ובונה כל תא ותא מגופם, ולאחר לידתם היא דואגת לכל מחסורם, ולו הקטן ביותר. הדמות השניה היא דמות של ילדה קטנה, רודפת תענוגות, שצועקת כל היום "אני! אני רוצה!", ותרקע ברגליה אם ייקחו ממנה את הסוכריות שלה, ובקיצור: דמות שרצונה ומטרתה לקבל הנאה ותענוג.

המפגש הראשון של אברהם ושרה עם דמות נשית, על פי המתואר בתורה, הוא עם הגר. הגר היתה שפחה, מעמד נחות מאוד, פיזי מאוד, נחשל מאוד. ולא סתם שפחה: שפחה מצרית. המצרים היו אז התרבות הבולטת בהערצת הגוף, והיו מייחסים קדושה עצומה לגוף גם לאחר מותו, עד כדי בניית ארמונות ענק עבור המתים. מה אברהם קיבל מהמפגש עם הגר? את בנם המשותף ישמעאל. פרא אדם שידו בכל ויד כל בו. ומה קיבלה שרה? מנה גדושה של קנאה בהגר, השפחה שלה שהצליחה להרות וללדת לפני גבירתה. אם כן, כניסתה של הגר למשפחת אברהם הציפה והתסיסה תאוות ויצרים חריגים מאוד במשפחת אברהם ושרה. אם כן, זוהי התחנה הראשונה בדרך לגילוי הנשיות: ממשפחה צודקת מאוד ומהוגנת מאוד, הפכה משפחת אברהם למשפחה יצרית של אינטריגות, עד כדי שאותו אברהם שהיה ידוע כאוהב ומקרב כל אדם, אותו אברהם שיוצא למלחמה לשם עזרה לאחיינו איתו הסתכסך, מגרש את בנו שלו ואת "האמה" – הלא היא הגר, אם בנו.

רק לאחר שהגיעו אברהם ושרה למקום הקנאי (ואולי אף אכזרי) הזה, מתגלה אלוקים לאברהם ואומר לו שלא ייקרא עוד שמו "אברם", אלא "אברהם", וגם שרי אשתו תיקרא "שרה", וכי יוולד להם בן, יצחק. האות ה' מייצגת בקבלה את הנשיות: הן את הנשיות הילדותית, האינפנטילית, היצרית ואף האלימה, והן את הנשיות האימהית והבשלה. אדם לא יכול להיות מבוגר בשל, אוהב ומעניק, אם לא הניחו לו בילדותו לייצר לעצמו גבולות של שליטה ומעמד. הענקה איננה מתאפשרת אם אדם חושש שהאחר יחדור לגבולותיו ויחמוס את אשר יש לו. רק אדם שחש בטחון ושליטה מספקת על חייו האישיים ועל משאביו – יכול לפתוח את הלב ולהעניק לאחר.

מעבר לכך: לא ניתן להוליד ילדים רק עם אהבה שבלב, גדולה ככל שתהיה – ובין אברהם ושרה היתה אהבה אדירה. נדרשת גם תשוקה קמאית, חייתית אפילו. נדרשת הקשבה לתאוות הגוף. לא לחינם צריך היה אברהם לרדת למצרים, מקום הטומאה, כדי לחלץ מפיו את המשפט הנדיר בתנ"ך כולו: "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את". רק לאחר התשוקה חסרת הגינונים – ניתן להגיע להולדת ילדים ולהורות מלאת הדר וכבוד.

************

למעוניינים, להלן תמצות בשפה הקבלית: אברהם ושרה עוברים הליך של מעבר מרמת החג"ת (אברהם בחסד, ושרה בגבורה) לרמת הנוקבא (מלכות), ומשם לרמת המוחין – אברהם ל"חכמה הנוטה לחסד", ושרה ל"בינה הנוטה לגבורה". קרי: הם מתחילים את המסע ברמה הרגש (האהבה), עוברים לרמת התשוקות והיצרים, ומשם מגיעים לגדלות המוחין ולזיווג השלם, ולכן גם ליכולת להוליד ילדים. האר"י מפרש את "לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך" כמסע מן ה: נצח = ארצך (רגל ימין), מולדתך = חסד (יד ימין, הגנוז בפומה דאמא), ובית אביך = חכמה (מוח ימין), אל "הארץ אשר אראך" – מסע מן הנשיות של רחל (תשוקות ו"חסדים מגולים"), אל הנשיות של לאה ("אראך" = ועיני לאה רכות) שמסמלת את הפוריות.

הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את

אברהם ושרה היו עקרים. תופעה משונה, לאור העובדה ששררה תשוקה כה עזה ביניהם, עד כדי שאברהם אומר לאשתו: "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את" (בראשית י"ב). בנוסף, בעידן בו הגבר שלט לחלוטין באשתו, שרה עצמה היתה צריכה ממש להתחנן לבעלה שייקח אישה נוספת על פניה, וגם זאת לשם הולדת ילדים בלבד. על פי הסוד, מסתבר שתשומת הלב של אברהם ליופיה של שרה היא הרבה מעבר למחמאה יומיומית שבין גבר ואישה: במשך 2,000 שנות האנושות שקדמו לאברהם ושרה, מסופר רק על זוג אחד שהקשר שלהם מתואר במונחי "ידיעה", הלא הם אדם וחווה: "והאדם ידע את חווה אשתו". הכוונה כאן אינה שאדם הכיר את חווה והיה מודע לפרט הטכני שהיא אשתו, אלא שהוא רצה את אשתו בכל רמ"ח אבריו, והוא חש בלבו כי גם היא כולה שלו. בקבלה, ה"דעת" מייצגת את החיבור בין הידיעה השכלית המדויקת מחד, אך גם קרה ויבשה מאידך – לבין תחושת הלב המטלטלת מחד, אך נתונה למצבי-רוח מאידך. אדם יכול לדעת שהגברת שמולו היא אשתו, אך הוא מסוגל גם לשנוא אותה, או לאהוב אחרת. האהבה ב"דעת" היא ההלימה בין השכל והמחויבות – לבין הרגש והלב.

האר"י ז"ל כותב (ב"ליקוטי תורה" על פרשת לך-לך), כי עד שלא באו אברהם ושרה לעולם, ספק אם היה זיווג בעולם. אמירה תמוהה מאוד כשלעצמה, שהרי ברור שהיו גם היו זיווגים בעולם, וההוכחה – אנשים התחתנו ונולדו ילדים! אלא שיש זוגיות ויש זוגיות – יש זוגיות שאולי יש בה ילדים, ואולי גם תשוקה פראית – אך לב אין בה. תשוקה גופנית אינה מייחדת את האדם, גם בעל החיים חש, בהגיע העונה הייעודה, דחף מיני חזק, והיזקקות לנקבה. אלא שהיזקקות זו אינה לנקבה ספציפית. התשוקה שלו הינה חסרת זהות, חסרת ספציפיות. בעל החיים אינו רואה את בת זוגו כבעלת נפש, כמי שיש לה אש ייחודית, או אישיות ייחודית וחד-פעמית. כך גם המיניות הפורנוגרפית האנושית הינה חסרת פנים, ואף אחד מהצדדים בה אינו מעוניין באדם שמולו, על המיוחד שבו, אלא רואה בפרטנר שלו אובייקט לניצול: הגבר משתמש באישה לסיפוק מיני אנוכי, והאישה בגבר – לסיפוק כלכלי אנוכי. אין כאן התמסרות לאחר ורצון להיטיב לו, אלא שימוש אגוצנטרי לחלוטין (יחסי "אני-לז" בלשונו של בובר).

כך, טוען האר"י, נראתה כל הזוגיות האנושית מאז אדם הראשון ועד הופעת אברהם בעולם: אנשים התחתנו וקיימו זוגיות מתוך אינטרס להוליד ילדים, או כדי לממש תשוקה קמאית – אך לא מתוך עניין עמוק וייחודי באדם החד-פעמי שמולם. וכאשר מגיע אברהם לעולם, ו"יודע" (במשמעות של "לבי אומר לי", או "אני חש עד כדי וודאות") את שרה אשתו, ומעבר להשתוקקות היצרית הוא גם ממש משתוקק דווקא אליה, מתוך מיליוני אפשרויות אחרות, ומוכן להתמסר לה ולהרעיף עליה אהבה מעומק לבו – רק לאחר הופעת אברהם בעולם, מתחילה להופיע בתנ"ך המילה "אהבה" על הטיותיה השונות. רק בזכות אברהם יכול יעקב לאהוב את רחל.

"זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר ומבשרי – לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב)

זהו פוסט הפתיחה של הבלוג, ואני מקווה שהבלוג ישמש במה לביטוי עצמי, וגם להפריה הדדית ביני לבין הקוראים, ובינם לבין עצמם. תודה לרב יאיר דרייפוס על ההשראה לכתיבת הפוסט.