אדם יושב לאכול, אדם הולך לעבוד, אדם הולך לים כדי לחטוא בעיניו או למועדון אפלולי כדי לשתות עד שכרון חושים. והוא בטוח שהקב"ה הכי רחוק משם. שברצונות הכי נמוכים שלו אלוקים לא נמצא. כל אדם חושב שהוא רחוק מהקב"ה. שמה שהוא רוצה מרוחק מהאלוקים. עד שמישהו מרים את הפרגוד שמאחורי גבו ומגלה לו שאלוקים עומד ממש שם, צמוד אליו. ואז כולם צוחקים: צחוק של הקלה או צחוק של לעג.
אדם בטוח שהאלוקים נמצא בתורה, במצוות. כשאני לומד תורה אני צדיק, וכשאני מתעסק עם "העולם הזה" אני בינוני במקרה הטוב, ובמקרה הרע – רשע. אך מה אעשה שיש לי צמא אדיר לדברים גשמיים, גופניים, נפסדים: כבוד, כסף, תאוות הגוף? אז אנו יוצרים דיכוטומיה, הפרדה חדה בחיינו: כשיש לי כח אני מתחבר אל מקור החיים, אל הרוח, אל התורה – וכשאין לי כח אני נמשך לדברים המפתים של זה העולם.
ליצחק אבינו היתה יכולת מרשימה להתמודד עם המבוכה שלנו כבני אדם מפני הגשמיות שאנו כרוכים אחריה באופן חסר תקנה. במקום לחפש צידוקים, הוא פשוט מגחיך את הפחדים שלנו, את האימה שאנו חשים בעת מפגש עם היצר שלנו ועם חוסר היכולת שלנו להשתחרר ממנו לחלוטין. השם שלו מעיד על כך: יצחק. בדיחה טובה תמיד יכולה לשחרר מבוכה או מתח. וכיצד יצחק מגחיך את האימה? אומר הפסוק כך:
"והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו[1]".
רבקה היא אישה שמסוגלת להכיל את הצדדים האפלים הקיימים בה, ושמה מעיד על כך: בעברית, פירוש המילה רבקה הוא מתקן שניתן לקשור אליו מספר בהמות יחד. אלוקים ברא אותנו עם גשמיות המורכבת ממספר מאפיינים, שכל אחד מהם בעייתי בפני עצמו: מצד אחד אנו אוהבים, מתאווים, נמשכים לבני אדם אחרים, רוצים לקבל מהם אהבה – לעתים ללא פילטרים, ללא סינונים, ללא גבולות. אנחנו גם אוהבים אוכל וכסף – עד כדי התפטמות לעתים. מהיבט אחר של הגשמיות שבנו, יש לאדם נטיה לראות תמיד את הצד המפחיד, המתחרה, האלים שבזולת, הצד שמנסה לעקוף אותי ולקמבן על חשבוני – וממילא זה מעורר אותנו לאלימות וכעס כלפי אחרים. אדם כזה גם מתייחס אל ההנאות שהעולם מציע כאל סכנה ממנה יש לברוח, וכמה שמהר יותר –טוב יותר. את שני הצדדים הללו ניתן להמשיל לשתי בהמות קטנות שמתרוצצות בתוכנו, וכל פעם אחת אחרת משתיהן מצליחה להפיל אותנו בפח, בדרכה שלה: האחת לעבר אהבה מופרזת, לעבר מרדף חסר גבולות, ולעיתים גם חסר תכלית, והאחרת– אל עבר השנאה. היכולת של רבקה היא לחבר בין הבהמות: את הצד המתאווה שבנו נוכל לרסן באמצעות האימה שמא הסביבה תפגע בנו, או שמא בגלל עינינו הגדולות נפגע בעצמנו או בסביבתנו. ואת הפחדים שלנו מסביבתנו– נרסן באמצעות אהבה ורצון לחיבור לכל אדם באשר הוא אדם. כאשר הרבקה מחברת את השוורים יחד, היא מובילה אותם לבצע עבודה שמשלבת את האיכויות שבכל בהמה – וכך ליצור שדה מפואר, ולא גינה הרוסה מרמיסות השוורים. הבהמות קיימות בתוכנו תמיד – השאלה היא האם יודעים לתעל את האנרגיות שלהן לכיוון חיובי, או רק מנסים לברוח מהן (או שמא אולי להיכנע לבהמיות). יחזקאל אומר על הבהמות שהוא רואה במרכבה האלוקית, שהן לא נלחמות זו בזו, אלא הולכות יחד: "חוברות אישה אל אחותה[4]". ועל כך אומר אדמוה"ז:
שהן בבחינת חיבור והתכללות. שעל ידי זה דווקא 'והחיות נושאות את הכסא' משום שעל ידי ההתכללות וחבור המדות יחדיו– על ידי זה מתעלים וממשיכים מבחינה עליונה מאוד,ששם כל המידות כלולים יחדיו.
כאשר האדם יודע לאחד את הבהמות שלו יחד, ולעבוד נכונה עם כל האנרגיות האדירות שבהן, הוא מצליח להנכיח דווקא באמצעותן את הקב"ה. ובמשל חיות המרכבה, שמתאר יחזקאל: כאשר הבהמות השונות קשורות יחד, יש להן כח לשאת את המרכבה – כלומר: להיות נשאיות לגילוי השכינה. מה שיפה, הוא שהאדמו"ר הזקן מעוניין בגולמיות של הבהמות. הוא לא מעוניין לשים עליהן משקפיים וללמד אותן פילוסופיה, כי זה גורם להן לאבד את החן שלהם. האריה הוא יפה ומרשים בעצם האריִוּת שבו. בעצם העוצמות הטמונות בו. גם השור מלא חן בעצם הכוחות החייתיים שלו.
כאשר אנו מדברים על רבקה של 4 בהמות, אני מעוניין להציג את החיות הקטנות שבנו, אותן מנסה רבקה לקשור: האחד הוא הצד האוהב, שעלול לאהוב ללא גבול, גם את מי ומה שלא נכון לאהוב. השני הוא זה המפחד תמיד: מעצמו, מאחרים, מהקרובים לו ומהרחוקים ממנו. זה שהפחד שלו לעולם ימנע ממנו לזכות לאינטימיות, לתת אמון. הבהמה השלישית היא זו שמנסה לאחד בין האהבה לבין הפחד, ויוצרת מעין אמצע, שהוא מבורך כשלעצמו – אך אם הוא משתלט על המערכת, הוא יוצר בינוניות נפולה: האדם גם לא אוהב, וגם לא מפחד. הוא פשוט מתייחס לכל דבר במין ענייניות, מעין גישה כלכלית יבשה ונטולה חיות,נטולת תשוקה. הבהמה הרביעית היא הרצון בהתענגות, שמוביל את האדם לחוסר מוטיבציה לעשייה (באנו ליהנות, לא לעשות). ההתענגות הזו יכולה להיות יפה כשלעצמה, אך אם היא משתלטת על חיי האדם – הוא הופך לבטלן, ומכאן הוא גם עלול ליפול לדכאון: או שהוא שיכור ושמח, או שהוא חווה הנגאובר, ואז רץ לשתות כדי להעביר אותו.
כאשר אנו מביטים לנוכח השדה של החיים שלנו, ומזהים במרכזו חור שחור, תהום – הנטיה שלנו היא לברוח. לגדר היטב את אותה התהום, כדי שלא יגיחו ממנה כל השדים האפלים שבה וימיטו עלינו קלון. כדי שזכרו של החטא לא יאיים למשוך אותנו אל אותה התהום עצמה, ולהטביע אותנו בה. אך עם הזמן, התהום מתרחבת. נערה שחוותה בילדותה אבא שיכור ומכה ואמא דיכאונית, לא תוכל לאבד את הזכרונות הללו לעולם. גם אם היא תנסה להיות "סתם" בנקאית או מורה – הביוגרפיה שלה תלויה ועומדת – והיא תמשיך להשפיע על חייה הבוגרים. התהום אינה נעלמת, ובמובנים מסוימים אף מתרחבת – ואז אנו שמים סביבה עוד גדרות, ומרחיבים את השטח המפורז אליו איננו מתקרבים. אנו כורתים מעין הסכם עם השטן, חוזה לא כתוב – שאנחנו לא נתקרב אל המחוזות שלו – אבל הוא גם לא יפלוש אל המרחבים בהם אנו מתנהלים ביום-יום.
אלא שלחתום הסכם עם השטן זה לא כדאי, כי כאמור השטן הזה מתקרב אלינו עוד ועוד, והנה אותה הנערה שניסתה לברוח מההיסטוריה שלה, תגלה בבגרותה שהנה גם לה יש מרה שחורה. שגם בתוכה יש ייאוש, ואכזבה, וחולשה, ודיכאון. והתהום מתרחבת ומתרחבת.
בנקודה זו באה רבקה ומבצעת שידוד מערכות: במקום להביט על החור השחור כתהום, היא מביטה עליו כעל באר, והיא יורדת אל מכמניו בכדי לשאוב ולהעלות ממנו מים חיים – אנרגיה בראשיתית, זכה ואדירה שבכוחה לחדש גוף ונפש. היא יורדת אל מחוזות האלימות, הניכור והייאוש שבביוגרפיה שלה – ומעלה משם חיפוש, צימאון של תקווה. תחת האלימות יעלו עוצמות מכוונות היטב, ותחת הניכור יעלה הצמא האדיר לחיבור של אמון, אהבה וקרבה, תוך שמירה על גבולות של תיקון.
בזכות ירידתה אל הבאר, שואבת רבקה עוצמות, שבכישרונה היא יודעת כיצד לחבר אותן יחד, אל המקום בו מרוב הכלת הניגודים – מגלים את נקודת השורש, הבסיס, המשותפת להם. התורה מבקשת ליישר את האדם, לסייע לו לעצב את עצמו כנזר הבריאה, כיצירה אלוקית יפה מאין-כמוה – אך לשם כך יש צורך שהאדם יביא את חומרי הגלם מהם הוא עשוי. אותה התהום, אותה הבאר שפגשנו קודם – היא אמנם מפחידה, אך תמיד נמצאת במרכז אישיותנו. בנקודה הבסיסית ביותר שבמשאבי הנפש והרוח של האדם.
