יום שישי, 13 בדצמבר 2013

סליחה שדרכתי עליך

זה היה אחרי שהם רבו. כמו הרבה פעמים אחרי מריבות שלהם, בהן הוא הרגיש שהנה שוב הוא לא הקשיב לה, והיא הרגישה שהנה שוב היא התעקשה יותר מדיי – הוא ניגש אליה, ואמר לה:
"יאללה, הערב נעשה מה שבא לך!"
ואיכשהו, כבמטה קסם, זה עבד. כמו תמיד – לא היה צורך בהתנצלות מסובכת, בשרשור לאחור של כל המריבה המטופשת. אלה אמנם הגיעו, אבל לא הם היו אלו ששברו את המריבה. מריבות נפתרות פעמים רבות בעצם הנכונות של אחד הצדדים לוותר, פשוט לוותר על המילה שלו, ולהשאיר את קדמת הבמה עבור הזולת (מתוך תקווה שזה לא תמיד אותו האדם שמוותר לאחר). זה מרכך את האדם השני ברמה שלא תיאמן – גם אם לפני כן הבנאדם ביצע את אותה הטעות המרגיזה בפעם העשירית. בדומה לכך, בכל בקשת סליחה, עצם העמדה הנפשית שאדם מוכן לבוא לחברו ולבקש את סליחתו, ולשדר לו בכך ש"אני נתון לרצונך הטוב למחול לי" – עצם זה, די בו בכדי להמס את הצד השני.

למה אני מעלה את הסיטואציה הבינאישית הזו?

מפני שהיא הזכירה לי שאלה יפה ששאל האדמו"ר האמצעי[1]: מדוע תפילה מסוגלת להועיל לאדם? הרי אם אדם זכה באושר, עושר, בריאות, משפחה, כבוד, חברים וכן הלאה, או לחילופין לא זכה בחלק מאלו – הרי וודאי שכל מה שהוא קיבל היה לפי דין. כל אדם מקבל שכר עבור מצוותיו, ועונש על הסטיות שביצע – ישנה עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים, והדין הוא דין אמת. אם כן, מה הטעם להתפלל? מהי ההצדקה לבקש משהו שלא מגיע לך? הרי את מה שמגיע לך – כבר קיבלת! ואם קיבלת איזו מכה, או נפלה עליך איזו צרה – הרי זה וודאי לפי דין אמת, אז מה הטעם? ומדוע שאלוקים ייתן פרסים למי שדורס את רצונו ברגל גסה, והפך את העבירה להרגל?

******

לפני אי-אלו עידנים, כאשר הוא היה היחיד, חסר חברה וחסר זולת, החליט האין-סוף ברוך-הוא שהוא רוצה לברוא אינספור עולמות – עולמות רוחניים ועולמות גשמיים. כל הבריאה כולה היתה מתוך מטרה אחת: לברוא עולם גשמי, טבעי, גופני – כזה שיש בו כסף, ויצרים, ועצלנות, וגאווה, וילדים וזקנים וכל זה – ושאף על פי כן, גם במקום החילוני ביותר, או בסיטואציה הגשמית או היומיומית ביותר – הסופרמרקט השכונתי, שיחה בין אדם לאשתו, בחדר העסקאות בבורסה או אכילת שווארמה – יתגלה האלוקים בעצמו. תתגלה קדושה. שגם בפעולה היומיומית ביותר, יתגלה לפעמים זיק של נשגבות, של אלוקים. אימננטיות אם תרצו.

איך מגיעים למטרה הדו-ערכית הזו של גשמיות המכילה בתוכה רוחניות? האלוקים בחר דרך: הוא יברא עולם גשמי, אליו הוא יצרף תורה רוחנית, הנותנת כלים ודרכים כיצד לחשוף בעבודה מעמיקה את השורש הרוחני, את הניצוץ האלוקי – שבכל דבר.

כעת, אנחנו חוזרים לסוף הסיפור. האדם חטא. במקום לחשוף שורשים רוחניים, אורות, השראה, ושאר מילים שנשמעות טוב – הוא הלך הכי נמוך. אכל חזיר, הלך עם האישה הלא נכונה, הלך לעבוד בשבת וכן הלאה.
אם כן, הוא ראוי לעונש. האר"י ז"ל פירש יפה, כי העונש על עשיית עבירה אינו עונש משמיים דווקא, תוצר של הליך שיפוטי, ושל הרשעת הרשע – אלא עונש המתקבל באופן אוטומטי: האדם עשה עבירה, נכנס לביצה – והנה דבק בו הבוץ. ממש סיבה ותוצאה.

האדם מקבל את המכה שלו, ועכשיו קשה לו, כואב לו. ישנה תרופה לכך, ושמה תפילה. אך מהי ההצדקה לכך שהתפילה תשנה את דין האמת, תעניק חסדים לאדם שאלו לא מגיעים לו, ותסיר עונשים ממה שראויים לאלו, שנדמה שלא ילמדו לעולם את הלקח שלהם אם לא יקבלו מכה או שתיים?

הכל טמון ברצון, אומר האדמו"ר האמצעי. האדם עבר על רצונו של הקב"ה. שם פס. "לא זרק" על ההוא שם למעלה. עשה מה שהתחשק לו, איך שהתחשק לו ומתי שהתחשק לו – ולכן התיקון טמון אף הוא ברצון.

לשם המחשה, נשתמש במשל מן העולם האנושי, ולאחר מכן נוכל להבין את המקור:

כל אדם הוא בעל רצונות. יש אדם שאוהב לשתות קולה רק כאשר היא קרה כמו קרח, ויש בנאדם שחייב לשתות את המרק שלו כאשר הוא רותח במידה כזו שהלשון תיכווה. יש אדם שאוהב צבעים חמים, ויש אדם שאוהב צבעים קרים. יש בנאדם שלא מסוגל להעביר יממה ללא קפה, ויש בנאדם שלא מסוגל להכניס קפה לפיו. יש אדם שמצביע "מח"ל", ויש בנאדם שמצביע "אמת". יש בנאדם שתומך בתחבורה ציבורית בשבת, ואילו השכן שלו מוכן להיהרג על כך שלא תפעל תחבורה בשבת. וכשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות.

אם כן, כל אדם הוא בעל רצון. וכאשר אני רומס את הרצון של החבר שלי או של אשתי – הטרגדיה העיקרית איננה ברעיון אותו רמסתי, אלא באדם עליו דרכתי. בני אדם משנים את דעותיהם לפי האופנה, לפי הגיל או לפי מצב הרוח – הדעות משתנות תדיר, אך מה שלא משתנה היא העובדה שהאדם הוא בעל רצון. עצם הקלקול הגדול ביותר במערכת יחסים אנושית איננה מחלוקת או אי-הסכמה – כל עוד ישנה הקשבה – אלא אגוצנטריות, גאווה, הרגשה שאני תמיד צודק – והזולת רק צריך להבין זאת.

הקב"ה ברא עולם גשמי, וברא לו תורה רוחנית ("בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין"). בתורה הזו ישנו איסור לאכול חזיר, וחובה לאכול צלי-כבש בליל הסדר. אלו רצונות ספציפיים, קונקרטיים של האלוקים. אך באותה המידה, יכול היה אותו האלוקים להחליט שהחזיר יהיה שייך דווקא לצד הקדושה, והכבשה היא שתהיה שייכת לצד הטומאה. הוא החליט על תורה מסוימת, ועל מצוות ספציפיות, מסיבותיו הוא – אך התורה היא רק האמצעי, הדרך אל המטרה העיקרית, והיא שקדושה, השראה ורוחניות – יופיעו בעולם גשמי, יצרי ומחולן.

בשפה הקבלית-חסידית, האדמו"ר האמצעי מזהה שטמונה כאן הבחנה בין שתי הספירות העליונות ביותר: ספירת ה"חכמה", המזוהה עם התורה (הלא היא החכמה היהודית), המכילה בתוכה רצונות ספציפיים ומוגדרים של האלוקים – מה טמא ומה טהור, מה מותר ומה אסור. לעומתה, ספירת ה"כתר" מזוהה עם עצם הרצון המופשט, הבלתי-קונקרטי, שהיה הרצון שעמד בבסיס ההחלטה לברוא עולם – שהקדושה תגיח מתוך היומיום הטבעי, הבנאלי – ואפילו הגס.

וזוהי לשונו של האדמו"ר האמצעי (מאמרי האדמו"ר האמצעי נביאים-כתובים, עמ' ש"מ-שמ"א):
יש שני סוגי רצון:
אחד המורכב בחכמה וטעם לרצון, והוא המתחלק לחסד וגבורה, והן מנגדים ממש, והן: 'מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור'. פירוש 'פנים' – בחינת פנימיות הטעם והמוחין לרצון זה, והוא בחינת חיצוניות דחכמה סתימאה, שהוא הטעם לרצון.
והשני, בחינת עצם הרצון, שלמעלה מן הטעם לרצון לגמרי, והוא בבחינת 'בעל הרצון', שמשם נמשך כל מיני רצון – הרי משם יוכל להיות הטיית ושינוי הרצון, דהיינו: שאותו הרצון עצמו שבא בחכמה וטעם לחוב – יתהפך לזכות, ומטמא – לטהור. וזהו שנאמר "אף על פי שאלו מטמאים ואלו מטהרים – אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ואף על פי שוודאי הם מנגדים, ואחד מהם אמת ודברי אלוקים חיים – ולא זולתו המנגד אליו, אם לטמא או לטהר, ולא יתכן לומר דשניהם אמת ודברי אלוקים חיים – אבל בבחינת בעל הרצון העליון שמשם נמשך התחלקות הרצון לטמא ולטהר – שם אלו ואלו דברי אלוקים חיים ממש ושניהם אמת, ששם אינם מנגדים כלל, מאחר שיכול להיות הטיית הרצון מטמא לטהור ומטהור לטמא...

אם כן, יש כאן הבחנה חשובה בין:
·      *  "בעל הרצון" – מי שבכבודו פגענו, האדם – כאשר שללנו את דעתו, או האלוקים בו פגענו כאשר עברנו על רצונו. מדובר כאן על התחושה הרעה שחש מי שהתעלמו מרצונו, ש"לא סופרים אותי".
·      *  לעומת זאת, ישנה הפגיעה ברצון הספציפי, אותה ההתעלמות מבקשה ספציפית של האלוקים (אל תחלל את השבת) או של בן-הזוג (אל תעשן לידי).

אם אנחנו מבינים את ההבחנה הזו, ומבינים שגרועה יותר מעשיית העבירה היא התנועה הנפשית של "לא סופר אותך", ניתן להבין שניתן לכפר על חטאים גם באמצעות "מסלול עוקף": עבירה שבוצעה באמצעות גאווה, אפשר לתקן באמצעות ענווה. אם אני מוכן לעמוד בפני מי שזלזלתי בו, שרמסתי את היקר לו, ש"לא ספרתי אותו" – ולהגיד לו: "אני שלך". כל האנרגיות שלי, כל החלומות שלי – שלך. אני קושר גורלי בגורלך (בהקשר האנושי), או שאני כולי נתון לך, תלוי בך, חסר סיכוי בלעדייך (מול האלוקים, ואולי גם בזוגיות). אם אני מוכן לעשות זאת – הרי שמצאתי את הדרך לליבו. לא כי זו הטכניקה הנכונה "להמס" לב פגוע, מאוכזב ומנוכר – אלא מפני שאני באמת שם. אם אני ניגש לתפילה ממקום זה, שאני כופף קומתי בפני האלוקים, שאני שוטח את כל גופי ארצה, שאני מוכן להשתטות למענו, שאני מוכן למסור לו שעה מזמני בכל יום, אם מתחשק לי ואם לא – זה בפני עצמו מראה שגם יצור תועלתני, אגוצנטרי וחומרני כמוני יכול להיות נשא לאלוקות. ואם זוהי אכן מטרת הבריאה – אזי הדרך פחות משנה. הדרך היא רק אמצעי – אם הגעתי למטרה, הרי שהאלוקים מאושר ממני ורוצה בי. ובלשונו של האדמו"ר האמצעי:
ובכל זה יובן שורש עניין הבקשות בשמונה-עשרה, להיות בחינת שינוי רצון העליון שבתורה, כמו "רפאינו", "גאלנו" וכו', שזהו על ידי בחינת ההמשכה מבעל הרצון, להטות הרצון העליון שבחכמה עילאה מחוב לזכות, וכמו שאנו אומרים "יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך" – דמשמע שיתחדש הרצון מבעל הרצון, והוא ההמשכה שלמעלה מבחינת הרצון העליון שבחכמה עילאה דתורה, וזהו דווקא ע"י מסירות-נפש דנפש הבהמית, "בכל לבבך" וכו', להיות שורש הנפש הבהמית בבחינת בהמה רבה שלפני האצילות, והוא למעלה מן החכמה דאדם, וכמו שנאמר "ואני בהמות הייתי עימך" (תהלים ע"ג, כ"ב), ע"י זה יוכל לבקש שינוי הרצון העליון בחכמה שבתורה מבעל הרצון, והוא ע"י בחינת ביטול והודאה איך קמיה כולא כלא וכאין.

אולי זאת המשמעות שתשובה הופכת זדונות לזכויות – אם אדם הגיע לדבקות, לתחושת תלות בקב"ה, להרגשה ש"בלעדייך אני בעצם כלום", ו"אני בהמות הייתי עימך" – אזי לא משנה אם הדרך לכך היתה במריבה שחייבת היתה להיפטר, או במחווה הרומנטית ביותר. כל אלו בסך-הכל דרכים איך להגיע למטרה, והרי דרכים רבות מובילות לרומא. זה לא אומר שצריך לקלקל מלכתחילה – כי אדם שמקלקל לא תמיד מצליח לתקן, ולא תמיד יש לו די מוטיבציה או פנאי לכך – אך זה אומר שכאשר מגיעים לטופ, מצד האמת – הדרך היא המשנית בסיפור.

אסיים את הרשומה הזו מתוך תפילה שנצליח להכניס קצת ענווה במערכות היחסים שלנו. נתפלל גם שנצליח להתפלל, ונהיה מסוגלים לבטל עצמנו בפני בוראנו, אולי כמו אותו חסיד שעמד בקבר של ר' נחמן ולחש "בורא עולם, יש כאן שמונים קילו של בשר ועצמות. אנא תעשה איתם משהו".




[1] ר' דב-בער מליובאוויטש.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

עד כמה את חרדית?

הפוסט הזה התחיל ממפגש אקראי שלי עם ילד רזה אחד.

לפני מספר שבועות נכנסתי לתפילת שחרית בבית כנסת חרדי סמוך לביתי. הקדמתי מעט באותו הבוקר, וכאשר נכנסתי לבית הכנסת ראיתי בו 2-3 אנשים בלבד. ניגשתי לאחד הספסלים והתחלתי לברך ולהתפלל כאשר עיני נחה על בחור צעיר, ספק-נער-ספק-ילד, שהיה נראה בין 12-13, וישב כמה ספסלים לפניי. הילד היה כחוש למראה ונשען לעבר ספר גדול, ספר שלימודו מצריך השקעה ועמל מרובים, והחל ללמוד בניגון עתיק. עיניו של הילד לא הפיקו שמחה, כי אם היו כבויות, ו'שקיות' שחורות היו תלויות לו תחת עפעפיו. המזגן קירר מאוד את חלל בית הכנסת הקטן, על אף שהבוקר היה די קריר (כך זה כאשר אתה לובש מעיל גם בקיץ...), והילד הצנום המשיך ללמוד. "די מוקדם לשעת יקיצה לילד בגיל כזה, ועוד ביום חופשה מבית הספר", חשבתי לעצמי. הילד לבש חולצה שפעם היתה לבנה, מכנס שפעם היה 'אלגנטי', ונעליים שהיו פעם שחורות. כאשר הבטתי באברכים הצעירים בני ה20-25, או באלו המבוגרים יותר, בני 50, שנכנסו לבית הכנסת, והיו לבושים באותה האופנה בדיוק, ראיתי מה האופק המחכה לילד בבגרותו.
"זאת התורה – אדם כי ימות באוהל".
הילד רצה להיות "מתמיד".

את הילד הזה ראיתי בתנוחה הזו בכל פעם שנכנסתי בשעת בוקר מוקדמת לאותו בית כנסת. הוא בלט במיוחד על רקע העובדה שכמעט אף פעם לא ראיתי ילד אחר מילדי הקהילה החרדית הזו משכים לבית הכנסת, בימי חופשה או לימודים, בשעה מוקדמת כל כך.  

במוחי ניקרה שאלה: מה מבדיל כל-כך, בעיניי, את הילד הזה ממני? שנינו השכמנו לתפילת שחרית בבוקרו של אותו היום, כנראה באותה השעה, ושנינו לומדים תורה מדי-פעם. גם-הוא-גם-אני לא נאכל בשר בחלב ולא נשתה יין מבקבוק אותו פתח גוי – אם כן, למה אני מרגיש שאני כל כך שונה ממנו?

ואז הכתה בי ההבנה – הילד הזה ואני שותפים לאותה הדת – הדת היהודית, אך הילד הזה גם חבר בעוד שתי דתות בהן אני איני חבר: דת החרדיות ודת ה"התמדה" (או בשמה האחר: דת האקדמיה הדתית). פתאום הבנתי שרוב בני האדם חברים בכמה דתות, גם אם הם אינם מודים בכך. אותו הילד מחויב בקודי-התנהגות סבוכים בנוסף על אלו אותם אני חולק יחד איתו בכך שאני משכים עמו באותה שעה, ושם פעמיי לבית הכנסת.

ניקח לדוגמה אדם חילוני, כמוהו יש עשרות אלפים במדינת ישראל, ועשרות מיליונים בעולם: האדם הזה מקדש את הדעת ואת ההשכלה. הוא וודאי רכש השכלה גבוהה, ומעריך מאוד אנשים משכילים, ואף סביר למדיי שלא יסכין לבחור בת-זוג שאינה בעלת תואר-ראשון לפחות. אם כן, זוהי הדת הראשונה: דת התרבות והאקדמיה. הדת השניה בה חבר אדם זה יכולה להיות דת הבריאות: אדם זה לא ישתה קולה, או לא יעשן, לא יביט על בורקסים גם מקילומטר. יתכן שאותו אדם חבר גם בדת הספורט (ועיצוב הגוף), והוא פוקד את חדר הכושר פעמים מספר בשבוע. דת נוספת יכולה להיות דת הכסף – אדם זה יקדיש חלקים גדולים מחייו על מנת לרכוש לעצמו כספים ורכוש, ואף יעשה ויתורים (בשטחים אחרים בחייו) למען דת זו. דת אחרת יכולה להיות דת הטבעונות, אגב סיפור ששמעתי על זוג נשוי, שניהם מדריכי יוגה, שאת הלידה הראשונה של האישה העבירו בבית, ללא מיילדת, מתוך בחירה ואמון בטבע הגוף האנושי. נשפוט זאת לטוב או לרע – בכל מקרה, 99.9% מהקוראים של השורות הללו לא היו נוהגים כך לעולם, ורובם מן הסתם רואים בצעד הזה מעשה קיצוני למדיי – ממש "חרדי".

אם כן, כל אדם משתייך לכמה דתות, אך השאלה הקריטית איננה "לכמה דתות אתה משתייך?", אלא בעיקר "עד כמה אתה 'חרדי' בכל דת שאתה משתייך אליה?" כלומר: יתכן שאדם משתדל לאכול בריא, אבל הוא מרשה לעצמו לאכול מדי-פעם עוגה (עם מרגרינה!). שהוא הולך לבית הכנסת מדי-שבת, אך מרשה לעצמו גם לראות טלוויזיה אחרי הקידוש. שהוא מעריך השכלה ותרבות, הולך מדי-פעם לאיזו הצגה, אבל גם קורא מותחנים זולים וצופה ב"אח הגדול". יתכן שאדם מסכים שחשוב לשמור על כושר, והוא משחק כדורגל אחת לשבוע – אבל בשאר הזמן הוא בעיקר יושב על הספה וצופה באחרים עושים ספורט.

אם כן, בכל "דת" אפשר להיות "חרדי" – ואפשר להיות מסורתי.

החרדיות כרוכה תמיד ב'נרווים', ב'עצבנות הלכתית', ולכן ככל שאדם מחויב ליותר "דתות" – כך הוא חשוף ליותר מתח ויותר חרדה שמא יפר את אמונותיו והליכות חייו. כך, אם אדם הינו גם דתי מאוד, גם טבעוני במאת האחוזים וגם מחויב מוסרית באופן מוחלט לכל חוקי המדינה – הרי שהוא לא יכול לאכול את רוב המאכלים, משלח ידו מוגבל מאוד, ויש לו המון טקסים שהוא מחויב לקיים. לא פלא אם כן, שרוב הטבעוניים אינם חרדים או שחרדים רבים אינם משלמים מיסים – פשוט קשה נורא להיות מחויב לחלוטין לכמה דתות.

אגב, תופעה מעניינת היא חוזרים בתשובה, שנכנסים לציבור החרדי ממקום תמים של אמון ביהדות, אך לא מבינים שתוך כדי-כך הם מקבלים על עצמם גם את הקודים הפנימיים הנוקשים של החברה החרדית, שלא תמיד קשורים בהכרח לחובות על פי היהדות. לעתים אותם חוזרים בתשובה גם יפסיקו לאכול אוכל "לא-בריא" כחלק מאמונתם הדתית – והנה, מאדם 'חילוני', הופך האדם למחויב לשלוש או ארבע דתות בתוך שנה אחת בלבד....

נחזור למחירי החרדיות: אמנם לכל דת יש את המחירים שלה, אך צריך גם לזכור שלכל דת יש גם את הפסגות שלה. ואת הפסגות לא יכולים לכבוש ה"בינוניים" או ה"מסורתיים", אלא רק ה"חרדים". כך, לדרגת צייר שייזכר לדורות, או רופא בעל שם-עולמי יגיעו רק המתמידים בתחומם. גם לדרגת "גדול הדור", או "צדיק בעל חוויות אקסטטיות" יגיעו רק המקפידים או המתמידים. לדרגת אישה המסוגלת ללדת (מבחירה!) לידה ראשונה ללא מיילדת – תגיע רק מי ש"חרדית" בדת הטבעונית, ולדרגת חיטוב מושלם של הגוף יגיע רק מי שחדר הכושר הוא בשבילו קודש הקודשים (וגם אבקות-החלבון המוזרות הללו, אבל זה כבר עניין אחר).

מי שלא מוכן להיות 'חרדי' (לא במובן הסוציולוגי, אלא במובן של ההקפדה על קוד-התנהגות), יכול להינצל מתחושת מתח שמא המזון שאכל כעת לא היה כשר באמת האחוזים, וגם יכול ליהנות מקידוש של ערב שבת ומתחושת הסולידריות של תפילה בבית הכנסת – אך לעולם לא יוכל ליהנות מהפסגות אותן מציעה היהדות, כגון נבואה, רוח הקודש וכדומה – והדבר נכון לגבי כל דת.

ומאידך, מי שמתחייב ל"חרדיות" במספר דתות שונות, בדרך כלל מצמצם את חייו מאוד, מוסיף איסור-על-איסור, טקס-על-טקס, ולרוב לא יחווה שום השראה בחייו, אלא רק מחנק והקפדה בלתי-נגמרת. רוב האנשים מעדיפים להיות מסורתיים בכמה דתות, לטעום כמה עולמות שונים, ולהתחייב כמה שפחות.


אם כן, לכמה דתות אתה משתייך, ובכמה מהן אתה חרדי?

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

אבל אני הרי באתי אל אלה שלא צדקו

אל רבי ישראל מרוזי'ן ניגשו כמה יהודים בתלונה, כי חתניהם הצעירים עזבו את נשותיהם ובניהם כדי להסתפח אליו, ודרשו ממנו שישדלם לשוב אל בתיהם.

סיפר להם הרבי על אברך אחד שחי בימי המגיד הגדול ממזריץ', שברח מבית חותנו אל המגיד, והובא משם הביתה, לאחר שהבטיח בתקיעת-כף שיישאר בביתו. אך על אף ההבטחה, חזר במהרה אל הצדיק. קיבל חותנו אישור מאת הרב שבעירו, שהפרת הבטחתו מחייבת אותו לתת גט פיטורין לאשתו. וכיוון שניטלו ממנו אמצעי מחייתו - חלה האברך, ומת.

"אכן", הוסיף הצדיק מרוז'ין לדבר אל היהודים שבאו אליו בתלונה, לאחר שסיים סיפורו, "לכשיבוא המשיח, יתבע האברך את החותנו לדין. החותן יסתמך בדבריו על רב העיר, והרב יסתמך על דברי הש"ך. אז ישאל המשיח את האברך מדוע הפר את הבטחתו שהבטיח בתקיעת כף, והאברך יאמר: "הרי הייתי מוכרח לנסוע אל הרבי!" לבסוף ישמיע החותן את פסק דינו. לחותן יאמר: "אתה הסתמכת על דברי הרב - על כן צדקת". לרב יאמר: "אתה הסתמכת על דברי הש"ך. על כן בדקת". ויוסיף: "אבל אני, הרי באתי אל אלה שלא צדקו".


(מעובד מתוך: בובר מ', אור הגנוז - סיפורי צדיקים, עמ' 360. הוצאת שוקן, תש"ז)

בגעגוע לימים בהם עבודת ה' בקדושה היתה בגדר "מים גנובים"
שנה טובה!

יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

יש לי סיכוי להינצל, אני חושב

בזמן שרבים מוצאים בו נחמה, הרגשה שעוד יש סיכוי, אני הרגשתי שהפתגם הזה דווקא מאותת לי שאין שום סיכוי. המשחק מכור מראש.

"תשובה קדמה לעולם" הוא כביכול פתגם מרגיע בחייו של האדם המאמין, שהרי תמיד ניתן לתקן. גם אם עשית את הדברים החמורים ביותר, במזיד או בטעות, תמיד יש יכולת לתיקון, מפני שהקב"ה יצר את התרופה (התשובה), לפני שהוא ברא את היצר שלנו ואת החטא.

אך מה שהפריע לי לאחרונה בפתגם הזה, הוא הסירוס שהוא יוצר: אין לך לאן לברוח! לאן שלא תלך, תמיד תגיע אל הידיים של הקב"ה. יש בזה משהו מנחם לרוב ("כי לא יידח ממנו נידח"), אך במובן מסוים זה ממש מתסכל: תשובה קדמה לעולם, קרי: העולם דטרמיניסטי. גם אם תרצה להתרחק, להפליג על ספינת העינוגים של החטא – לא תצליח, וגם תתאמץ לא לחטוא – זה לא משנה. כי בסוף כולם מגיעים לאותה הנקודה. תשובה קדמה לעולם. זה כמו לקרוא את סוף הסיפור בהתחלה (מכירים אנשים עם המנהג המגונה הזה?). אלה חיים שנשמעים משעממים מאוד! אפילו מי שמנסה לחטוא קצת, לטעום פרי אסור ו'מים גנובים ימתקו' – גם הוא בסוף יהפוך לדוס וילבש מעיל שחור בקיץ, עם כובע מאופנת המאה ה-19. בקיצור, זוועה!

מאידך, למה זה כל כך מפריע לי? אז נכון, אנחנו יודעים את הסוף, אבל העיקר היא הדרך, הנופים שנראה במהלכו, ולא העליה לאוטובוס בסוף המסלול.

אתמול בזיהרא, לימדה עולש גולדברג מדרש שהתאהבתי בו: הוא מופיע בזוהר פרשת וישלח (קס"ח ע"א), ור' שמעון בר-יוחאי מספר בו על דוד המלך, שנגזר עליו שיחיה למשך יום אחד בלבד (יום לידתו), ואדם הראשון, מתוך התפעלות גדולה מייחודו של דוד, החליט להעניק לו 70 שנה מחייו שלו, ולכן חי דוד 70 שנה. מדרשים נוספים מביאים את הסיפור הנ"ל, אך מה שתפס את תשומת לבי במדרש המופיע בזוהר, הן השורות הבאות מתוך הזוהר (בתרגום בסיסי מארמית):

כאשר ברא הקב"ה את גן העדן, הטיל בה את נשמתו של דוד, והסתכל בה, וראה שאין לה חיים משלה כלל. ועמד (דוד) לפניו כל היום. כיוון שברא (הקב"ה) את אדם הראשון, אמר: 'קיומו בטוח!', ומאדם הראשון ניטלו 70 השנים בהן התקיים דוד המלך בעולם
וממשיך הזוהר:
עוד אומרים: האבות נתנו כל אחד ואחד מחייהם לדוד: אברהם נתן לו, וכן יעקב ויוסף. יצחק לו נתן לו כלום, כי דוד המלך מצידו בא

אני מרגיש שהזוהר הנ"ל עומד בניגוד לאסכולה הגורסת "תשובה קדמה לעולם", מפני שאמנם דוד, המסמל את התשובה, קדם לאדם הראשון שחטא באכילה מעץ הדעת, אך אם נדייק במדרש, לא דוד של התשובה קדם לאנושות, אלא דוד הנֶפֶל, דוד שלא מסוגל לחיות אפילו יום אחד, שהרי הקב"ה מביט בו, בנשמה האנושית הראשונה שיצר (לפי המדרש, עוד לפני האדם הראשון), ורואה שאין לה חיים משלה. ספירת המלכות, המזוהה עם דוד, מייצגת את הדמות של מי שאין לו כלום, ולכן הוא תמיד יחפש לנכס לעצמו דברים מבחוץ. מי שמרגיש שאין לו יכולת להתקיים לבד בעולם, תמיד יסתמך על האחר, ותהיה זו הסתמכות על חפצים, סמלי סטטוס, על קשרים בינאישיים (אהבה או משפחה), על מעמד או תפקיד וכן הלאה. ה'מלכות' מסמלת את הדינים הגמורים, את מה שבטומאה מכוּנה "הב לי הב!" תביאו, ותביאו לי עוד. הניכוס הבלתי נגמר, של האדם שחש ריקני, ותמיד צריך משהו חיצוני להיתלות בו, כדי להרגיש שקיומו יציב ובטוח.

אם כן, דוד, כאשר נברא, היה מייצג קלאסי של ספירת המלכות. אמנם הקב"ה בחר לברוא אותו ראשון, מבין כל הנשמות בעולם (בדיוק כמו המלך, אותו בוחרים לשים בראש כל בני האדם) – אך כאשר הקב"ה בורא אותו ראשון, דוד מיד מכלה את עצמו: זהו הצמא המתפרץ של מי שמרגיש שאם לא יבלע את כל העולם (את כל העוצמה, את כל הנשים, את כל הכסף, את כל הכבוד, את כל האהבה, וכן הלאה), הוא ימות מיד בצמא. אדם שמתהלך בעולם בתודעה כזו, מובטח לו שבמוקדם או במאוחר הוא יכלה עצמו לדעת, ימות ממנת יתר או מאגו טריפ. והקב"ה מחליט לברוא את דוד ממש כזה: בן-אדם שהוא כל כך רעב, שמחפש לבלוע את כל העולם ללא הרף, שחייב להשיג הכל, היום! לכן טורח הזוהר להביא גם את הגרסה השניה, המספרת כי האבות כולם נתנו חיים לדוד: אברהם, יעקב ויוסף – אך לא יצחק, מפני שיצחק שייך אף הוא לצד שמאל, לצד של הדינים.
לאחר שנברא דוד, דוד האנרגטי, אך גם דוד המוגזם, זה שיכלה עצמו לדעת מפני שהוא לא מסוגל אף פעם לעצור ולהגיד 'שבעתי' – נברא האדם הראשון. האדם הראשון, כמייצג את האנושות כולה, הכיל בתוכו כוחות השייכים הן לצד הרעב של החיים, והן לצד השבע, זה שביכולתו לא רק לשמוח בשלו, אלא אף להעניק לאחר. ורק לאחר שנברא אותו אדם שלם, מקבל דוד חיים שלמים, של 70 שנה, חיים בהם הוא יכול לחזור בתשובה. אך קודם שנברא האדם הראשון, שהעניק שבעים שנות חיים לדוד – היה דוד, שקדם לעולם, המייצג המוחלט דווקא של החטא, של חוסר הסיכוי המוחלט של הליכה בתלם, או של קיום הגיוני בכלל.

אם לא תשובה קדמה לעולם, אלא דווקא החטא המוחלט הוא שקדם לעולם – הרי שכאשר אדם חוזר בתשובה, הוא בהכרח טועם גם מטעמו של דוד המופרז, חסר הגבולות. כמו בעל תשובה, שכאשר הוא מותיר את חייו ה"הוללים" מאחוריו ובוחר באמונה ובברית – הוא מסמן את הנתיב שהוביל אותו אל האמונה כנתיב שבהכרח מונע בכוחו של רעב, בכוחו של חיפוש אחר עוצמה. הבחירה בברית היא בחירה של רצון לפגוש את העוצמה של החיים באמצעות כלים המאפשרים לחוות אותם, ולא בכלים הרסניים שנשברים מדי יום – אך ללא התאווה האדירה הזו למשהו שיאשר אותי, שיעשה אותי מאושר, קיים, שבע, יצור שדם חם זורם בעורקיו – לא היה גם האדם הראשון בא לעולם.


לכן לא התשובה קדמה לעולם, אלא דווקא החטא. דווקא הרעב שאינו יודע שובע וגבולות. ואם נזכור את זה, נדע שיש לנו סיכוי. סיכוי לחזור בתשובה ולהישאר רעבים.
להישאר רעבים.

יום שלישי, 2 ביולי 2013

צביקה הוא הומו. או: מוסר וויקטוריאני בחברה הדתית העכשווית


צביקה הוא הומו, וזהו.

אז נכון שזה לא נדיר במיוחד: ההערכות הסטטיסטיות מדברות על שכיחות של התופעה באוכלוסיה בין 3% ל10%. קרי: בכל כיתה של 40 תלמידים יש לפחות תלמיד אחד כזה. ובכל ישיבת הסדר של 80 תלמידים צריכים להיות לפחות 2 כאלו. ככה שזה לא ממש מפתיע.

אבל צביקה לא סתם היה תלמיד הומו בישיבת הסדר. הוא היה תלמיד הומו בישיבה בה אני למדתי. הוא היה בחור לא בולט במיוחד בישיבה, ואפילו לא התגורר בפנימיה (עובדה בעלת חשיבות לא מבוטלת בסיפור מסוג זה). הוא היה אחד התלמידים הפחות רציניים, שהיתה לו אהבת-תורה לא קטנה, אבל גם קוצים במקום עליו צריך לשבת, ככה שהוא היה מבקר בישיבה רק פעמיים-שלוש בשבוע, ורק למספר שעות מועט בכל פעם. הוא אפילו לא בלט באופן יוצא דופן, אבל הוא כן נשא בתוכו את ה'סוד הנורא'. צביקה גילה לי את סודו ברגע נדיר של סערת נפש וייאוש, וימים מספר לאחר מכן השביע אותי שלא אספר על כך לאיש, כולל לא אשתי – כך על פי עצתו של אחד הרבנים בישיבה. אם כן, בואו נסכם את תמונתו של צביקה: הומוסקסואל בלתי-הפיך (הוא סיפר שניסה ללכת לשני סוגי טיפולי המרה שונים, שהסתכמו בכישלון צורב), שאף הוריו לא יודעים על הסיפור שלו. הוא סיפר לי על מאבקים אינסופיים במשיכה העזה לבני מינו ובמשיכה הכמעט בלתי ניתנת לכיבוש 'להציץ' באתרי פורנוגרפיה רלוונטיים (מלחמה שניהל רוב הזמן בהצלחה מרשימה). הבחירה שלו בסיום התיכון ללכת לישיבה היתה בעיקר כדי לזכות בנכס חיובי שיקל עליו את ההתמודדות הקשה.

נכון שמבחינה הלכתית, מצבו של צביקה לא היה מזהיר במיוחד. הרי התורה לא מניחה לאנשים כאלה מרחב תמרון רב מדיי, ודורשת מהם הימנעות ממימוש המיניות שלהם, 'תועבה' וכו'. אבל היה ברור לי שחלק גדול מהכאב של צביקה, מעבר לקושי העצום להתמודד עם האיסור ההלכתי על המימוש המיני שעניין אותו (התמודדות שכאמור הוא עמד בה בגבורה רבה בד"כ) – היה עניין הבושה. לצביקה היה אסור לספר על הכאב שלו, 'הנטיה ההפוכה', או בשפה פחות פוליטיקלי-קורקט: על ה'סטיה' שלו (בואו נשים את זה על השולחן, זוהי הגישה בעולם הדתי). אני לא שופט, חס ושלום, את צביקה על הבושה שלו ועל חוסר הרצון לפרסם את העניין. זו בחירתו האישית והפרטית. אלא צר לי על ההשתקה הקיימת בחברה הדתית בעניין הזה, השתקה המונעת מצביקה להגיד בקול רם: אבא, אמא, רבי יקר ושכנים יקרים: אני הומוסקסואל. מה שלא סותר את עובדת היותי דוס (וצביקה, על אף שלא היה שקדן גדול, היה מקפיד בד"כ במצוות). ועכשיו, אני מבקש מכם לקבל אותי, כפי שאני. אני לא הולך להשתנות. ניסיתי, וזה לא עבד. אני פשוט כזה. זה מוזר לכם, זה שונה לכם, אבל אני לא מסוגל להתחתן עם אישה, וגם לא רוצה חס ושלום לחטוא עם גבר (משתוקק כן, אבל רוצה לכבוש את היצר הזה). אנא קבלו אותי. אנא הבינו אותי. אנא אפשרו לי להיות חלק מהחברה שלכם. אנא תנו לי עליה לתורה, תנו לי חתן בראשית, תזמינו אותי לסעודת שבת ועזרו לי להתקבל לעבודה בתחום שאני לומד. אנא המשיכו להזמין אותי לחתונות שלכם (על אף שכואב לי להגיע אליהן), ואנא הפסיקו להציע לי בנות ולסנוט בי על 'סרבנותי' ו'בררנותי'. החברה הדתית פשוט מסמנת לצביקה שעליו לשתוק, לסבול ולהתבייש. אז כך הוא עושה.

אבל העניין הבעייתי מבחינתי לא מסתיים כך. אלא הסיפור הזה הוא סימפטום למוסר המיני הכפול בחברה הדתית, משל היינו אנגליה הוויקטוריאנית: הרי צביקה טבל בידו האחת בעולם מלא של מיניות הומוסקסואלית. הוא קרא על כך באינטרנט חומר עיוני רב, הוא נחשף לחומר גרפי בוטה מאוד, הוא הבין שיש קהילות שלמות של הומוסקסואלים מוצהרים החיים באופן מתירני לחלוטין, הוא ידע מן הסתם שהוא כנראה לא היחיד בישיבה שנושא בתוכו את הסוד הקטן הזה, הוא ידע גם שהוא לא חוטא בפועל – והוא עדיין חש חובה לשתוק ולהסתיר!!! על מה ולמה? האם צביקה אשם בניסיון בו אלוקיו העמיד אותו?

יודעים מה? עזבו שניה את צביקה! עובדה ידועה וישנה היא שהתנסויות הומוסקסואליות (שלא מעידות בהכרח על נטיה קבועה ובלעדית) מופיעות בתדירות גבוהה בהרבה מהרגיל בתוך מסגרת חד-מינית. דהיינו: הסיכוי שתלמיד בתיכון דתי ("אקסטרני"), שלומד כל יום משמונה בבוקר עד 2 וחצי, יחווה חוויה מינית עם חברו לספסל הלימודים, נמוכה בהרבה מהסיכוי שתלמיד בישיבה תיכונית יוקרתית עם פנימיה יחווה חוויה כזו עם בן אחר, ואפילו במקרה או בטעות. כן, זו חוויה לא נדירה באולפנות ובישיבות היוקרתיות ביותר, פשוט מפני שסוגרים ילדים גדושי הורמונים רק עם בני מינם – וההורמונים צריכים בסוף להתפרץ לאנשהו.

תוסיפו לכל זה את מה שהשיב לצביקה רב מרשים, אדם המוערך באופן יוצא דופן בחברה הדתית, כאשר שאל אותו צביקה האם לגלות את סודו לבנות שהוא יוצא איתן: "לא", השיב לו הרב בפסקנות. מתוך אמונה ותקווה שאם תהיה שם אישה – הרי בסוף זה יעבור למסכן... אין לי טענה על כוונת זדון כלפי אותו רב. יתכן שבקדושתו כי רבה (מדובר באדם הנחשב לדמות מופת) הוא אינו מבין תשוקות 'אפלות' שכאלו. אבל העובדה (שגם הרב אבינר לא יחלוק עליה) היא שאפילו העוסקים ב"שיטות המרה" מדווחים כי רוב המטופלים לא מצליחים לשנות את תשוקתם המינית. אם כן, שוב מוסר כפול: האדם יודע כי הוא לא מסוגל לשנות את נטייתו, הוא אפילו ניסה זאת פעמיים, ולא בהצלחה – והרב עוד מזמר לו את הזמירות הישנות. אגב, לזכותו של הרב בישיבה בה למדנו, ייאמר כי הוא דווקא לא המליץ לצאת לדייטים עם בנות מתוך שקר.

דוגמה נוספת שראיתי לאחרונה: כתבה על בני נוער דתיים בני 18, שבקיץ בין סיום הישיבה התיכונית לבין הכניסה למכינה תורנית קדם-צבאית, או אפילו קודם הכניסה (שומו-שמיים) לישיבה כזו או אחרת, נוסעים לשבוע של פאבים, ים ומסיבות בחופי קפריסין. ובכן, תרבות יוון למהדרין. בכתבה מצוטט נער שאומר "זה לא שאני יוצא בשאלה עכשיו! אני יוצא, רואה עולם, וחוזר". הנער הזה בכלל לא חי בסרט, הרי רוב החברים שלו, במשך כמה פעמים לפחות בימי נעוריהם (אולי אף מאות פעמים), ביקרו באתרים פורנוגרפיים (היום מדברים על כך שרוב הילדים בכיתה ג' כבר ביקרו באתרים כאלה), ביקרו בחופי ים כאלה ואחרים, למדו על מיניות, במובנה הבוטה ביותר, מתוך תכניות טלוויזיה וסרטים פנטזיונריים מעוותים, הסתובבו ברחוב הישראלי החילוני ביום קיץ חם ולמדו גם שם דבר או שניים על מיניות – וכאשר הם מגיעים לישיבת הסדר, הרשו לי לגלות סוד ידוע – כמעט ולא מדברים איתם על הנושא הזה. מסכת קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, גיטין ושבת – כן. אורות הקודש ור' צדוק – כן. לדבר באופן עמוק על מיניות, על השטחיות שבדימוי המיני החילוני (אבל באופן עמוק ולא סטריאוטיפי-מזלזל), לעסוק בזה בפתיחות אמיתית, מתוך הבנה שזה מטריד את התלמיד פי מאה מהשאלה מה דינם של שניים שאחזו בטלית – זה לא. ולמה?

כי כמו שאמר לי מכר דתי (הרואה עצמו דתי לשעבר): "בחברה הדתית, תרצח את מי שאתה רוצה, תרכל עם מי שאתה רוצה, תגנוב ממי שבא לך ותשכב עם מי שבא לך – אבל בשם אלוקים אל תדבר על זה!!!". לא יפה לדבר על המיניות שילד רואה בסרטי פורנוגרפיה (לא רק על התופעה שילדים רואים פורנוגרפיה, אלא גם לנתח ולבקר את המיניות שהם רואים ולומדים ממנה) – אבל מה לעשות שככה רוב הנערות הדתיות (כמובן שגם הנערים) לומדות על מיניות! אי אפשר לדבר רק על סטנדרטים גבוהים כאשר רוב הקהל שלך נמצא הרחק-הרחק. אז נכון שההלכה דורשת עמידה בתקנים מאוד מחמירים, ונכון שצריך וכדאי לחנך לשם – אבל אם רוצים להביא אדם ל'למעלה' צריך להתחיל אתו איפה שהוא נמצא – והרי רוב הציבור נמצא "למטה" חלק לא מבוטל מזמנו!!! אנשים צעירים מגיעים לגיל חתונה, ועוברים הדרכות כלה וחתן – מבלי שהמדריכים שלהם מתייחסים ברצינות לרקע (המעשי או התיאורטי) הקודם שלהם על מיניות.

כל אלו מובילים כאמור למוסר כפול, שאולי "לא נעים" ו"לא יפה" לנפץ, אבל יפה שעה אחת קודם. כאמור, התוצאה היא שהאדם הדתי מקבל שני סוגי חינוך שאינם משוחחים זה עם זה. הוא לומד עובדות חיים (מסולפות בחלקן) על מיניות ממקורות אולטרא-חילוניים, ואילו המקורות הדתיים שלו לא עוסקים בגישה החילונית החזקה כל-כך, אלא אולי ברמז ובעקיפין. צריך לדבר על הדברים בכל השלבים, בגיל 13, בגיל 16, בגיל 18, בערב הכניסה לחופה, וגם שנתיים לאחר מכן.

את הדברים אני לא אומר כדי להצדיק הפקרות מינית ומחיקה של ההלכה, חס ושלום. אלא אני חושב שדווקא על מנת לקיים את השמרנות – צריך לא לעצום עיניים, אלא להבין איפה אנחנו חיים. על צביקה וחבריו לדעת שגם רבנים אינם חסינים מבגידה בנשותיהם וגלישה באתרי פורנוגרפיה (אולי פחות מהאוכלוסיה הכללית, אולי במידה שווה ואולי יותר מכך), עליו להבין, באופן רפלקטיבי, שהגישה הדתית התמימה עליה הוא מחונך אכן איננה המובן מאליו, וכי על מנת לקיימה יש לנהל שיח, לעתים תקיף ולעתים רגיש, עם התרבות הכללית אליה הוא חשוף כל העת, ושמשפיעה על תודעתו אם ירצה ואם לאו.

לא שמרנות של שקר, אלא של מלחמה כנה, גם עבור צביקה, וגם עבור חבריו הסטרייטים.



(הבהרה: צביקה הוא דמות אמיתית. לשם שמירת פרטיותו, שונו, הושמטו והוספו מספר פרטים מזהים).

 

יום רביעי, 5 ביוני 2013

הזקנה .vs הנעורים


הם היו צמד היריבים שסימל את ההפכים הגמורים: הראשון זקן ומלא נחת – זקנו הלבן מאיר את דמותו. השני – צעיר ומלא אנרגיה. רוצה לבלוע את כל העולם, להרגיש, להתרגש עד שכרון חושים.

כל אחד מהם מכיל אנרגיה אינסופית. הראשון מכיל עוצמה של אהבה, חמלה ומחילה. השני מכיל אנרגיה אינסופית של יצריות, עוצמה פיזית – ואולי אף אלימות.

קורח הוא הצעיר – אהרון הוא הזקן.

המדרש (ויקרא רבה) מספר כי הסיבה בגינה קורח מערער על מנדט ההנהגה הרוחנית של אהרון היא... שיער. בזמן שקורח, וכל שאר בני שבט לוי, מצווים לגלח את כל שיער גופם[1]– הרי שאהרון הכהן, בכיר שבט לוי, וקרוב משפחה של קורח – מגדל זקן ארוך לתפארת. ואת קורח זה מעצבן.

לכאורה, מה זה משנה? למה לריב על כמה שערות? אלא, מבאר האדמו"ר הזקן, השיער איננו סתם חוט ארוך שקשור לקרקפת. בקבלה, השיער מבטא את היכולת של אדם להוציא ולבטא את האינסופיות שבתוכו[2]. אם כן, גם קורח וגם אהרון רוצים לבטא את עצמם באופן מלא ואינסופי. הביטוי האינסופי וחסר הגבולות של אהרון הוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ואהרון היה משכין שלום בין אדם לחברו. ומכיוון שכל-כולו מלא אהבה, מחילה ונחת (וזקנו הלבן, הארוך, הצמרירי והרך כל-כך מעיד על כך) – כאשר מאפשרים לו לבטא את עצמו (באמצעות שערות זקנו) באופן אינסופי – הרי שהעולם כולו מתמלא אהבה, סליחה ונתינה.

וקורח? קורח, אם נאפשר לו לבטא את היצריות שלו ואת העיניים הגדולות והרכושניות שלו באופן אינסופי – הרי שהוא יבלע את העולם. או שמא, בגלל שישתכנע כל כך מהרעב האדיר שלו, ומהדחף לאו-בר הכיבוש שלו לניכוס של כל דבר –עלול הוא לחשוב שכולם כמותו, וכמו שהוא חומד לבלוע הכל, את כל מה ששייך לכולם – הרי שגם לו יבלעו. ואם כולם אכן כל-כך חמדנים ותאוותנים עד אינסוף – הרי שמסקנה כזו עלולה להוביל אותו לקנאות ואלימות על מנת לשמור על שלו. לכן מצווה הקב"ה את קורח, ואת כל בני שבט לוי – לגלח את כל השערות. לא לאפשר להם לבטא את עצמם באופן אינסופי, שמא ייחרב העולם.

במובן מסוים, המאבק בין קורח לאהרון, הוא המאבק בין הנעורים לזקנה. הנערים נדמים כמלאי עוצמות, תשוקות וחיוניות – אך גם כבעלי פוטנציאל הרסני אם לא מחנכים ומרסנים אותם. ואילו הזקן מסמל אדם שכבר השיג בחייו את מה שרצה, וכעת הוא מביט בחיוך סלחני בנכדיו הצעירים שרצים לבלוע את העולם, ואת כל הסוכריות שהוא מציע. כי השנאה, הקנאה והתחרות – נמצאים כבר מאחוריו, והוא מבין עד כמה מטופשים הם יכולים להיות.

אם קורח הוא הזקן ואהרון הוא הצעיר, אזי הקב"ה בוחר לכאורה בזקן, ומטיל משמעת חמורה מאוד על הצעיר, תוך שהוא אוסר עליו לבטא את הויטאליות שלו באופן אינסופי. עד כאן מופיעה האורתודוקסיה בלבושה המוכר והישן. הדת המקדשת את הזקנה, את הלימוד, את השקידה הפסיבית על הטקסט, את התפילה מלאת ההמתנה וחסרת המרוץ, ומגנה (או למצער מרסנת) את היופי, את הנעורים ואת הדם הרותח בעורקים.

אלא, שהאר"י ביאר בכמה מקומות, כי לעתיד לבוא דווקא הלוויים – יהיו הכהנים. דווקא אנשי היצר, דווקא אלו שמסוגלים לפגוש את אלוקים רק דרך הטעם החמצמץ בלשון או השמש היוקדת בחוף הים – דווקא הם יהיו המודל הרוחני של עם ישראל, ויקבלו אישור לבטא עצמם באופן אינסופי. אך בינתיים, לפני שמחליט בורא העולם להשלים את הגאולה בעם ישראל ובעולם כולו – חובה על כל יהודי לרסן את אותו "קורח" שבתוכו – כדי שהרעב האדיר שלו לא יחסל את כל העולם, כדי שלא ישלח את עיניו, ידיו או שערותיו – אל מחוזות לא-לו.

על אותה הדרך מסביר האדמו"ר הזקן את מצוות כיסוי השיער לאישה נשואה: השיער מבטא את האינסופיות שבאדם. בכל אדם יש אינסוף אחר. הגבר מייצג את העבודה הרוחנית שבחסד (בדומה לאהרון), שהיא מלאת נחת, אבל גם חסרת טירוף ותשוקה. ואילו האישה מבטאת את העבודה הרוחנית שבגבורה – דווקא הנשיות מבטאת את דמותו של ה"גיבור", דווקא היא האגרסיבית, והגבריות (המתוארת בקבלה כיצרית פחות, ולכן גם עוצמתית פחות) – היא החלשה יותר.

בד"כ אנו מפרשים את הפתגם "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" כביטוי של התגברות על היצר, אבל חשוב לציין שהפתגם טומן בחובו הנחה מוקדמת – גיבור הוא אדם שיש לו יצר עצום, עד כדי שיש צורך לכבוש אותו. והפתגם מציין כי הגיבור היהודי הוא אדם שגם מסוגל לכבוש את היצר. כמו זית בוסרי ומריר, שצריך לכובשו במלח כדי שיהיה ראוי לאכילה – כך האנרגיה הצעירה של קורח (או של האישה) – זקוקה למרירות של המלח על מנת להתמתק.

אולם לאחר שריסנו את הלווים ואת קורח, האר"י, והאדמו"ר הזקן בעקבותיו – לא מעלים על נס דווקא את הזקנה או את הנתינה לאחר (תכונותיו של אהרון), על אף שאת זה קל מאוד לעשות. אלא הם ממשיכים ומלמדים כי לעתיד לבוא תהיה 'אשת חיל עטרת בעלה' – דווקא רוח הנעורים מלאת העוצמות של קורח, תחשוף את רוחו של הקב"ה (ה'שכינה') המפעמת בכל פרט בעולם, כולל החילוני והגופני ביותר – מה שהזקנה של אהרון, נטול היצרים – לא יכולה לעשות.

*******************

 

הבהרה חשובה: כמובן שבכל אדם ישנם צדדים 'צעירים' ו'זקנים', 'גבריים' ו'נשיים'. אין כוונת מאמר זה לכבול כל אדם לסמל המייצג אותו בסיפור המובא להלן. גם גבר זקן יכול להיות מלא-חיות הרבה יותר מאישה צעירה, וכן להיפך. בני אדם הם יצורים מורכבים, ולכל פרט יש שותפות ביצירת הסיפור שלו. החשוב הוא שכל אדם נקרא לרסן את הקורח שבו, אבל להאמין, להתפלל ולהתכונן לזמן בו דווקא הלוי – יהיה הכהן. אולי זה יקרה מחר, אולי בשנה הבאה, ואולי בגלגול הבא.



[1] "קח את הלוויים... והעבירו תער על כל בשרם" (במדבר, ח)
[2] הסיבה, כך מבארים המקובלים, היא שהשיער מחובר אל הגולגולת (והמוח), המייצגת הן את הרציונליות שבאדם, והן את הפנטזיה והחזון שבו. חלקים אלו בד"כ נסתרים באדם – אך כל שערה היא מעין צינור המאפשר להוציא את האינסוף הזה החוצה.

יום שלישי, 21 במאי 2013

נשים - מסכנות או מסוכנות?


צריך להגן על הנשים, או להתגונן מפניהן?

הרב שמואל אליהו פרסם מאמר בשבת האחרונה (בהקשר של פרשת אישה-סוטה שבעלה חושש כי אינה נאמנה לו), בו הוא מסביר למה בנות לא אמורות להתגייס לצה"ל, ובכלל למה צריך להיזהר מאוד בשילוב נשים במקומות עבודה וכו':

יש בנות שמתגייסות לצה"ל מתוך אמונה כי הן תוכלנה לשים גבולות ולשמור על האמונה והערכים שלהן גם בסביבה גברית חילונית. אפשר לבדוק את נכונות ההנחה הזו מתוך פרשת השבוע ומהפרשיות הציבוריות שמלוות אותנו פעם אחר פעם ללא הפסקה. הפרשה הציבורית האחרונה היא של העיתונאי הבכיר עמנואל רוזן שניצל בשיטתיות עשרות עיתונאיות ועובדות מערכת, נשים דעתניות וחזקות שנפלו בפח, נוצלו ונזרקו אחת אחרי השנייה

אם כן, הרב אליהו מביט בריאל-פוליטיקה של יחסי הכוחות של העולם הכוחני של ימינו: גברים מרשים לעצמם להתנהג באלימות (במקרה דנן אלימות מינית) כלפי נשים, בפטרונות ובאופן מנצל. נשים רבות לא מצליחות להינצל מיחס זה, ו"נופלות בפח". בתשובה אחרת, מלפני כשמונה שנים, הוא משיב לנערה ששאלה אותו האם להתגייס לצה"ל:

מי יכולה לעמוד מול אלוף שמנסה להרויח על חשבונך איזה הנאה קטנה מלוכלכת.
קצין בכיר מול טירונית חדשה.
הוא לא חושב על העתיד שלך למשך שנים, הוא חושב על ההנאות שלו של הרגע.
את יודעת שדקה אחר כך הוא לא יתיחס אליך. אבל כשהוא צריך את שלו - הוא יתן את כל היחס שבעולם.
יש לו כוח. ויש לו דרגות. ויש לו עוצמה. ויש לו כריזמה. ויש לו לשון חלקה. והעיקר שיש לו שליטה עליך. ואחר כך מה תעשי?

הרבה בנות חשבו שהם יוכלו לעמוד מול הקצינים הדורסנים הללו והתברר להם שהכוח שלהם הוא מוגבל. ומי יאמין להן מול מילה של אלוף או סגן אלוף. ולפעמים זה ספק "הסכמה" וספק "לחץ".

בקיצור למה לך להיכנס למקום כל כך "מקולקל" מבחינה של כבוד ויחס לנשים.

אם כן, האישה היא טיפוס חלש בהיררכיה החברתית, קל לאיים עליה (לעתים גם ניתן לפתותה. אני לא אזכיר כאן את 'נשים דעתן קלה'), וקל להטריד אותה או לאנוס אותה. לכן, חלשה ויקרה שלנו – אנא התרחקי ושמרי נפשך.

בלי קשר לכך שהרב אליהו מגיע ממשפחה של מקובלים, ואני בטוח שהוא מכיר היטב את הרעיונות שאביא להלן, כאשר אני קורא דברים מעין אלו שציטטתי כאן, אני נזכר בתורה חסידית של האדמו"ר הזקן (שנלמדה ביום שני שעבר בבית המדרש "זיהרא"), שנותנת מבט הפוך לחלוטין על מצבי פיתוי וחטא. בקצרה, בקבלה דווקא האישה מתוארת כמלאת תאוות, יצרים, וכוח פיתוי אדיר – שצריך לרסנם בקפידה רבה. ואילו הגבר מתואר כאדם שהיצריות שלו לא מפחידה – בקיצור: תמונה הפוכה.

המעניין והמצחיק הוא שהאדמו"ר הזקן משווה דווקא בין שתי דמויות גבריות: קורח ואהרון. אלא שדמותו של קורח מייצגת אדם שהצד הנשי שלו דומיננטי מאוד (ולכן הוא 'נשי'), ואילו אהרון מייצג בעיקרון את הדמות הגברית הסטריאוטיפית בקבלה.

לא אכנס כאן לעובי הקורה של התורה החסידית המדוברת. רק אציין שעל פי הסיפור המובא בה, קורח, המשתייך לשבט לוי – הצטווה לגלח את שער ראשו, ואילו אהרון הכהן, בכיר בני שבט לוי – מגדל זקן לתפארת. קורח מקנא באהרון, ומתמרד כנגד ההסדר הזה. האדמו"ר הזקן מסביר כי השערות מייצגות כאן אור אלוקי גדול מאוד, שפע אדיר, המתגלה דרך כוחות הגוף ותאוותיו. אהרון, המייצג דמות גברית שתיקנה, ובעיקר עידנה את הגופניות שלה, מורשה לגדל את שערותיו, ואילו קורח, המייצג דמות נשית, שהמיניות שלה עוצמתית יותר, ויטאלית יותר – אך גם פרועה וכאוטית יותר – מצוה לגלח את שערותיו. בהקשר ההלכתי, העניין קשור ומרמז לחובת אישה נשואה לכסות את שערה (אם זאת, אין סוגיה זו מעניינו של מאמר זה).

אם כן, הגבר מייצג את מי שהתאווה שלו רכה יותר, חלשה יותר, וגם מסוכנת פחות – ואילו האישה היא בעלת התאווה הבלתי-מרוסנת. אם נבנה חברה המאמינה בתיאור שכזה (על פי הקבלה, כאמור), הרי שצריך להיזהר לא בשילוב נשים בחברה – אלא דווקא בשילוב גברים. לא נקבל אף גבר למקום עבודה שיש בו אפילו מזכירה – כי הרי האישה מיד תפתה אותו, ותגרור אותו לחטא. גם אם הגבר ינסה לברוח – הרי שהיא תלכוד אותו ברשתה. אם כן, החשש הוא לא שהגברים יאנסו נשים – אלא שנשים יאנסו גברים דתיים או נשואים להתנהג בצורה מינית מופקרת.

ברור לי שהתמונה שאני מצייר כאן הזויה, ואני מצייר אותה לצורך ההמחשה בלבד. בעולם כזה, אישה ש"הצליחה" לפתות גבר אינה הקורבן, כי אם הגבר הוא-הוא הקורבן. הוא החלש. הוא זה שמיניותו תמימה, טהורה וחלשה (בדיוק כפי שהרב אליהו מצייר את האישה), ואילו האישה היא האלימה, היא המנצלת (אם תרצו), והגבר הוא החלש. אם הגבר הוא החלש, בואו נצניע אותו, נכניס אותו למסגרות נפרדות, נאסור עליו להתגייס לצבא או לעבוד בתקשורה (כי יש שם נשים, והן כוחניות!!). נאסור על גברים לעבוד בענקית האינטרנט 'יאהו', כי המנהלת שם היא אישה, ולנשים הרי יש יצר מיני מופקר ולא מעודן. אז בוא נמנע מגברים חלילה להיות מנוצלים ו"להיזרק לפח" ע"י נשים שכאלו...

התמונה הזו וודאי מוגזמת מאוד, בדיוק כפי שהטענות של הרב אליהו מוגזמות: לא כל הנשים חסרות עמוד שדרה, ויש נשים שמסוגלות להעיד גם נגד נשיא המדינה (א' ממשרד התיירות)! מנגד, יש גם גברים רכי-אופי ויפי נפש שלא מסוגלים למחות נגד עוולות הנעשות להם, ואולי נייעץ להם באופן אישי שלא להיכנס לעולם העסקים או לא להתגייס ליחידות 'קשוחות' בצבא.

הצגתי לעיל תמונה מאוד בינארית ודיכוטומית על פי הקבלה לגבי המשמעות של ההשתייכות המגדרית של אדם לגבי המיניות שלו – בדיוק כפי שהרב אליהו הציג תמונה בינארית למדיי לגבי היכולת האסרטיבית של נשים וגברים. אבל בכל אדם יש צד גברי וצד נשי – יש גברים שהינם רכי-נפש ועדינים – ויש נשים היודעות לעמוד היטב על שלהן. כך גם יש גברים להם מיניות דומיננטית או פרועה, ויש גם נשים להן יש מיניות פרועה, או לחילופין מרוסנת – האר"י תמיד הקפיד להדגיש, כאשר דן במשמעות של ההתשייכות המגדרית – כי האדם הוא 'עולם קטן', וכי כל אדם מכיל בתוכו צדדים גבריים ונשיים גם יחד – העשויים להתבטא באופן חיובי או שלילי – דומיננטי או רציסיבי.

די לאלימות מינית או לוולגריזציה מינית, ודי להדרה של בני המין השני. בכולנו יש מיניות, בכולנו יש תמימות, ובכולנו יש נטיה כזו או אחרת לאלימות. די להאשים את האחר, להתנשא עליו או להרחיק אותו.

שיוויון הזדמנויות ושיוויון נגישות – לכולם!

לאחר שדאגנו לחברה מוסרית, נזכיר רק כי האידאל האוטופי שמצייר האר"י בכתביו אינו חברה 'מוסרית' אך משעממת ונטולת תשוקה – אלא חברה שהכוחות התוהיים ביותר, החייתיים ביותר, אכן שולטים בה – אך אלוקים נוטל מן החייתיות את הכיעור שבה, ומותיר אותנו עם גוף ויטאלי – אבל לא ויטאליות שהורסת, אלא מחיה – גוף שאלוקים מתגלה דרכו באופן העוצמתי ביותר, וגם הקדוש והמתוקן ביותר. בקישור כאן תמצאו הרחבה בנושא זה.