מסע אל הנשיות: על פוריות, קנאה ותחרות

כאשר מברך הקב"ה את אברם ושרי שיירפאו מעקרותם וייפקדו בבן, הוא מוסיף לכל אחד מהם את האות ה' בשמם: אברם הופך לאברהם, ושרי לשרה. האר"י ז"ל לא ראה זאת כשינוי קל "סתם כדי לשפר את המזל", אלא כמסע של ממש, מן הגבריות אל הנשיות.

בקבלה, גופו ונפשו של האדם מחולקים לשני צדדים: צד גברי (ימין) וצד נשי (שמאל). הצד הגברי בעיקרו מכוון כלפי חוץ, והצד הנשי מכוון בעיקרו כלפי פנים (חשוב לציין שבכל אדם יש כמובן את שני הצדדים). נשווה לדוגמה בין שני הצדדים הללו בזמן מאבק: ישנם אנשים שבמהלך וויכוח או מריבה נוטים תמיד לנסות ולנצח את הצד השני - אלו אנשים שרוצים תמיד להיות צודקים ומובילים. לעומתם, ישנם כאלה שבמהלך מריבה נוטים באופן טבעי לחפש את האשמה אצלם, ולהודות בטעותם. עבור אנשים אלו, החולשה נוחה יותר מתחושת הניצחון הכוחני. אין צד צודק בהכרח: על האדם גם לעמוד על זכותו ועל האמת שלו, אבל גם להיות מוכן להרכין ראשו ולהודות בחסרונותיו וטעותו. לא ניתן ליצור מערכת יחסים בוגרת מבלי לתת מקום לשני הפכים אלו. דוגמה נוספת היא הולדת הילדים: הגבר מוציא מתוכו (זרע) והאישה מקבלת לתוכה, ומתחילה הליך פנימי של טיפוח העובר. אם כן, הגבר נוטה החוצה, והאישה מסתכלת פנימה – ולא ניתן ליצור חיים חדשים ללא החיבור בין שני הפכים אלו.

על פי התבנית הזאת, אברהם מתואר בראשית פרשת "לך-לך" כגברי מאוד: הוא מסתובב ממקום למקום, ומפרסם את שמו של אלוקיו בעולם – פעולה הפונה כלפי חוץ. כמו כן, אברהם מתערב במלחמת ארבעת המלכים נגד חמשת המלכים בצורה נחושה מאוד עד כדי כי מכריז עליו הכתוב "וירק את חניכיו... (מלשון יריקה, או ריקון) וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (רודף את יריביו מאזור ים המלח ועד צפון הארץ). וכל זאת כמעשה אבהי כלפי לוט אחיינו שנפל בשבי ארבעת המלכים. אם כן, אברהם מתגלה כמי שאהבתו היא אקטיבית, גם כלפי משפחתו וגם כלפי אלוקיו, עד כדי שהוא יוצא כל חייו למסעות פרסום, ואף למאבקים בשם אהבותיו אלו. דוגמה נוספת לאהבתו של אברהם שכוללת בעיקר נתינה ופחות קבלה, היא כאשר אברהם כואב בגיל 99 ביום השלישי למילתו, והוא רואה אורחים - הוא מתנהג כ"אחלה גבר" ורץ לנהל ביד רמה את הכנסת האורחים, עד לפרטים הקטנים ביותר. אם נצרף לכך את המדרש המספר על כך שאברהם, מתוך ההכרה בקב"ה, ניפץ את כל האלילים בעיר הולדתו – נקבל תמונה אקטיבית וגברית מאוד.

האר"י מבאר את הציווי "לך לך מארצך, וממולדת ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך" כציווי לצאת למסע מן הגבריות בה נתון אברהם – אל הנשיות. מפני שעל מנת להוליד ילדים, אי אפשר רק להיות ביצועיסטים, וחזקים, וצודקים. צריך גם את כוחה של האישה, שממתינה לילד במשך תשעה חודשים, ומטפחת אותו באיטיות, בהליך פנימי, הנסתר מהפרסום ומעיני החברה.

בקבלה, ישנן שתי דמויות עיקריות של נשים: הראשונה היא האם, דמות אחראית שדואגת לילדיה לכל פרטי הפרטים הקטנים ביותר – כאשר הם ברחמה היא מטפחת ובונה כל תא ותא מגופם, ולאחר לידתם היא דואגת לכל מחסורם, ולו הקטן ביותר. הדמות השניה היא דמות של ילדה קטנה, רודפת תענוגות, שצועקת כל היום "אני! אני רוצה!", ותרקע ברגליה אם ייקחו ממנה את הסוכריות שלה, ובקיצור: דמות שרצונה ומטרתה לקבל הנאה ותענוג.

המפגש הראשון של אברהם ושרה עם דמות נשית, על פי המתואר בתורה, הוא עם הגר. הגר היתה שפחה, מעמד נחות מאוד, פיזי מאוד, נחשל מאוד. ולא סתם שפחה: שפחה מצרית. המצרים היו אז התרבות הבולטת בהערצת הגוף, והיו מייחסים קדושה עצומה לגוף גם לאחר מותו, עד כדי בניית ארמונות ענק עבור המתים. מה אברהם קיבל מהמפגש עם הגר? את בנם המשותף ישמעאל. פרא אדם שידו בכל ויד כל בו. ומה קיבלה שרה? מנה גדושה של קנאה בהגר, השפחה שלה שהצליחה להרות וללדת לפני גבירתה. אם כן, כניסתה של הגר למשפחת אברהם הציפה והתסיסה תאוות ויצרים חריגים מאוד במשפחת אברהם ושרה. אם כן, זוהי התחנה הראשונה בדרך לגילוי הנשיות: ממשפחה צודקת מאוד ומהוגנת מאוד, הפכה משפחת אברהם למשפחה יצרית של אינטריגות, עד כדי שאותו אברהם שהיה ידוע כאוהב ומקרב כל אדם, אותו אברהם שיוצא למלחמה לשם עזרה לאחיינו איתו הסתכסך, מגרש את בנו שלו ואת "האמה" – הלא היא הגר, אם בנו.

רק לאחר שהגיעו אברהם ושרה למקום הקנאי (ואולי אף אכזרי) הזה, מתגלה אלוקים לאברהם ואומר לו שלא ייקרא עוד שמו "אברם", אלא "אברהם", וגם שרי אשתו תיקרא "שרה", וכי יוולד להם בן, יצחק. האות ה' מייצגת בקבלה את הנשיות: הן את הנשיות הילדותית, האינפנטילית, היצרית ואף האלימה, והן את הנשיות האימהית והבשלה. אדם לא יכול להיות מבוגר בשל, אוהב ומעניק, אם לא הניחו לו בילדותו לייצר לעצמו גבולות של שליטה ומעמד. הענקה איננה מתאפשרת אם אדם חושש שהאחר יחדור לגבולותיו ויחמוס את אשר יש לו. רק אדם שחש בטחון ושליטה מספקת על חייו האישיים ועל משאביו – יכול לפתוח את הלב ולהעניק לאחר.

מעבר לכך: לא ניתן להוליד ילדים רק עם אהבה שבלב, גדולה ככל שתהיה – ובין אברהם ושרה היתה אהבה אדירה. נדרשת גם תשוקה קמאית, חייתית אפילו. נדרשת הקשבה לתאוות הגוף. לא לחינם צריך היה אברהם לרדת למצרים, מקום הטומאה, כדי לחלץ מפיו את המשפט הנדיר בתנ"ך כולו: "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את". רק לאחר התשוקה חסרת הגינונים – ניתן להגיע להולדת ילדים ולהורות מלאת הדר וכבוד.

************

למעוניינים, להלן תמצות בשפה הקבלית: אברהם ושרה עוברים הליך של מעבר מרמת החג"ת (אברהם בחסד, ושרה בגבורה) לרמת הנוקבא (מלכות), ומשם לרמת המוחין – אברהם ל"חכמה הנוטה לחסד", ושרה ל"בינה הנוטה לגבורה". קרי: הם מתחילים את המסע ברמה הרגש (האהבה), עוברים לרמת התשוקות והיצרים, ומשם מגיעים לגדלות המוחין ולזיווג השלם, ולכן גם ליכולת להוליד ילדים. האר"י מפרש את "לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך" כמסע מן ה: נצח = ארצך (רגל ימין), מולדתך = חסד (יד ימין, הגנוז בפומה דאמא), ובית אביך = חכמה (מוח ימין), אל "הארץ אשר אראך" – מסע מן הנשיות של רחל (תשוקות ו"חסדים מגולים"), אל הנשיות של לאה ("אראך" = ועיני לאה רכות) שמסמלת את הפוריות.