יום שני, 8 באפריל 2013

על סבתא ועל השואה

אני בא לכתוב על השואה, וישר חושב על סבתא אהובה. למה דווקא סבתא אהובה? בשואה נרצחו 6 מיליון יהודים, ושרדו בטח עוד מיליון. למה אני נדבק דווקא אליה?

אפשר להגיד ששישה מיליון זה מספר בלתי נתפס, וסבתא היא הצוהר שלי לסיפור הזה. שביל שאפשר לגשת בו אל הבלתי-נתפס הזה. אבל אפשר גם להגיד בנאיביות גמורה שסבתא שלי עניינה אותי ומעניינת אותי הרבה יותר מהשואה. השואה עבורי היא סיפור חסר פנים, מרושע ואיום (ואם נקבל את טיעון ה"בנאליות של הרוע" של ארנדט - מרושע עוד יותר), ואילו סבתא אהובה היתה בנאדם עם פנים. שאהבה, ונתנה, וחמלה, והתעקשה. וגם הרבה פעמים הפחידה. פעמים ספורות הפחידה אותי, ופעמים רבות הרבה יותר הפחידה את שני ילדיה, ובפרט את בנה בכורה. 

היתה בה ועקשנות שלא תאמן, והמון נחרצות ונחישות, ודבקות במטרה. והמטרה היתה לחיות, בעצמאות. בקומה זקופה, בזכות עצמה. ולהיות נורמלית. היה לה פחד אינסופי שיגדירו אותה כמשוגעת. שמישהו יום אחד יתפוס אותה, ויגיד לה: "גברת אהובה! אנחנו יודעים טוב מאוד על הטירוף שמתרוצץ בתוכך, על המספר באושוויץ שלא חרתו על בשרך, אבל נחרת עמוק בנפשך, באופן בל יימחה, בלתי-ניתן לתיקון, ואת משוגעת, וזה סופי ומוסמך". פעם היא נכנסה לבית החולים איכילוב ושאלה שם רופא שעבר במסדרון איך מגיעים למחלקה מסוימת. הוא אמר לה לעלות במעלית לקומה 5. היא העירה שיש אנשים שמפחדים לעלות במעלית, והוא אמר לה ש"כאן זה לא בית חולים פסיכיאטרי". כשאמרו לה משפטים כאלה, היא היתה בטוחה, ממש בטוחה, שמדברים בדיוק עליה, שהיא באמת משוגעת, ושהיא לעולם לא תצא מזה. ואם היא תרשה לעצמה לחשוף את רגשותיה, זכרונותיה, ואת הטירוף שהטביעו בה ושהתרוצץ בתוכה - היא לא תשלוט על הייאוש, האימה, הבכי שחנקה כל השנים, העצבות - ושאושוויץ יכבוש אותה מחדש, לנצח, וינטרל את יכולת התפקוד שלה. היא פחדה פחד מוות שידביקו עליה תווית של משוגעת, של מוכה חסרת-תקנה, ושהיא לא תצליח לעולם לעבוד עלינו ולשכנע שהיא שייכת לעולם הנורמליים.

אני דווקא חוויתי אותה כאדם נורמלי, מרשים, חזק, מדהים. שנאחז בחיים בהצלחה, על אף ולמרות אינסוף סיבות. דוד שלי, לעומת זאת, חווה אותה כאישה פתולוגית לחלוטין, שהעבירה אליו כבר בילדות את החרדות הנוראיות והאינסופיות שלה על העולם כולו, ובכך לתחושתו הרסה את חייו באופן שיטתי ומתמשך, ומגיל 6 ועד גיל 62, אז עזבה אותו - עזבה בגוף, אבל לא בנפש.

היתה לסבתא אהובה הערצה אדירה להשכלה ואסתטיקה. שפת האם שלה היתה גרמנית, השפה השניה הונגרית. יידיש היתה רק השפה השלישית או הרביעית. והנה התרבות הגרמנית, שסגדה להשכלה ולאסתטיקה, ובשמן רצחה 7 או 8 מיליון איש (גם מתנגדי משטר, חולי נפש, הומוסקסואלים, צוענים ועוד), וגרמה להרג של עוד עשרות מיליונים. הרצח היה בשם האסתטיקה - "טוהר הגזע" וטוהר האנושות, ובחסות המדע - בשם תורת הגזע ובעזרת הטכנולוגיה שגויסה לרצח המונים. אבל סבתא המשיכה להעריץ השכלה. לעתים סיפרה שהיא הלכה להיבדק אצל פרופסור מאן-דהוא, וכאשר היתה מזכירה את השם המפורש "פרופסור", היה זה נשמע כאילו נגעה באלוהים עצמו. ועוד לא הזכרתי את העובדה שהיתה מקפידה לקנות מכונות כביסה מתוצרת גרמנית, "משום שזה הטוב ביותר".

אם מישהו נתן לה משהו בחינם, או במתנה, ולו הדבר הפעוט ביותר, היא תמיד חשבה שזה "יפה מצדו". מבחינתה העבירה הגדולה ביותר היתה לחשוב שמישהו חייב לה משהו. תמיד עיצבנו אותה הישראלים שנוהגים לשאול "מה הזכויות שלי? מה מגיע לי?" - "מה מגיע לך?" השיבה פעם לאישה אחת, "קדחת! קדחת מגיע לך!". 

היא היתה מגישה כוס מיץ לאורחים שלה על גבי מגש קטן, עם מפיות בדוגמה פרחונית תואמת למגש. והיתה טורחת להסביר לך, מדי שבוע בשבוע, שהמפיות תואמות למגש. היא לא היתה סנילית, אבל היא היתה קפדנית מאוד. עקבית מאוד. כנראה היתה זו תוצאה של החינוך מהבית, וגם של האנרגיה שהשאירה אותה בחיים לאורך כל צעדת המוות, מאושוויץ הארורה ועד גרמניה. לפני כחמש שנים עברה צינתור לפתיחת ווריד בצוואר, והרופא שניתח אותה אמר בסיום הניתוח לאמא שלי: "ביצעתי את הניתוח הזה מאות פעמים, ומעולם לא ראיתי כלי דם סתומים כמו אצל אמא שלך. איך היא חיה?!".

היא שנאה קיטורים ובכיות. "למה הן בוכות?! אני תמיד נלחמתי בחיים שלי להיאחז בכל קרן שמש, גם כשלא היה קל". סבתא הקפידה ללכת לקונצרטים ומוזיאונים, ולהאזין למוסיקה קלאסית ברדיו מדי יום שישי. כי התרבות הגרמנית לא רק רצחה את משפחה, אלא היתה גם ערש ילדותה. ובמובן מסוים, התרבות הזו היתה בשבילה קרש הצלה של ממש. היא שמחה מאוד ללכת לעבודה, והיתה סבתא למופת. אני זוכר איך כילד בן שש היא היתה חותכת לי את השניצל (מעשי ידיה) לקוביות מרובעות, מדוייקות, שוות בגודלן, ואני הייתי מתפעם מן היצירה ההנדסית ואוכל בשמחה. ולא מבין, לא מבין שהדיוק הזה הוא פתולוגי, אבל גם הבסיס והיסוד לקיומך, סבתא. וכשהיית איכשהו תמיד מצליחה לנקות את צלחת המרק, את הכף האחרונה שלא הייתי מצליח לאסוף, כבר הבנתי שאלה השאריות "משם". ואיך היית שומרת בקנאות את מפיות השולחן גם לארוחה הבאה, אפילו אם התלכלכו קצת (כל עוד לא הוכתמו לחלוטין), והיית תמיד מסבירה לנו כמה מצוין שיש מפיות כאלה, להתנקות בסוף הארוחה. וכשגדלתי, הבנתי שכנראה חוסר ההיגיינה מ"שם" עדיין מאיים עליך.

סבתא, איזו אישה חזקה היית. איך הצלחת להיאחז בחיים האלה, עם כל הייאוש שיש בהם, וכל המעגליות המתסכלת הזו שלא נגמרת. והושאה הזו שישבה עליך, וניסתה תמיד לחנוק לך את קרן השמש בה נאחזת. אני מתגעגע אליך מאוד סבתא. החיים התאכזרו אליך, אך היית גדולה מהחיים.
 
 
***********
הבהרה: רשומה זו היא אסופת מחשבות וזכרונות אישיים שלי בלבד, ואין בהם על מנת לנתח באופן אובייקטיבי את דמותו של סבתא אהובה.
***********
סבתא אהובה לוי לבית שטרן, נולדה באוז'הארוד ('אונגוואר' בלשון היהודים) שבצ'כוסלובקיה ב1928, היתה במחנות שטוטהוף ואושוויץ (שם נרצחו הוריה ושלושה מששת אחיה), ונפטרה לפני 3 חודשים, בינואר 2013. אהבתה הגדולה לבני משפחתה - תיזכר לברכה.

תגובה 1: