למה אכלת, למה??

סליחה שאכלתי

רוב הזמן אנחנו מפחדים מהאוכל: שהכולסטרול יהרוג אותנו, שהשומנים ינפחו אותנו, שנתמכר למתוק ושיחשבו שאנחנו רעבתנים. אפילו עצם הרתיעה מהאוכל מביכה אותנו, אז אנו מספרים על כך בדיחות (קלושות) סביב שולחן הקינוחים. 

קיצורו של דבר, לאכול זה דבר די מגושם ולא אצילי. האדם המאמין, או הנורמטיבי, נוטה להתנצל שוב ושוב על אכילתו: אני לא אוכל סתם! איני זללן וגרגרן! "אני אוכל כדי..." – 'כדי' שאוכל להשקיע בילדיי, 'כדי' לשמור על הבריאות, 'כדי' שיהיה לי כח לעבוד את ה'... צידוקים מצידוקים שונים וסיבות לאינסוף. אנחנו לא מרגישים בנוח לחיות כל חיינו סביב האוכל והתאווה שהוא מייצר: לא רק מסיבות רוחניות, אלא גם מסיבות נפשיות ואף בריאותיות, והצידוקים מצילים אותנו מתחושת האשמה – או אפילו סתם מעצם העייפות שריטואל האכילה משרה עלינו.

אכילה שבתית

עד כאן תוארה האכילה שבימות החול, אכילה זהירה, בבחינת ברירת הטוב מהרע: אנו בוררים את המזין מתוך התאווה, ובכח אותה הזנה גשמית מסוגלים לבצע משימות בעלות ערך רוחני, חברתי ומוסרי. לא כן האכילה של שבת, אמרו החסידים. אם ביום חול אנו מביטים על האוכל מלמעלה למטה, במעין התנשאות האומרת: "אנחנו רוחניים ואתה גשמי, ובוא נמצה ממך את המיטב האפשרי", בשבת עבודתנו הפוכה, מפני שבשבת המאכל חוזר למדרגתו הרוחנית כפי שהיה קודם שבירת הכלים הקדמונית. השורש הרוחני של המאכל הוא אנרגיה רוחנית אדירה, שמרוב עוצמתה וגובהה, בעת המשבר היא התרסקה ונחבטה בקרקע המציאות באופן הטוטאלי ביותר. בשבת, איננו פונים בהתנשאות אל המאכל הנפול, השבור, המגושם. בשונה מששת ימי השבוע, בשבת אנו מרימים בענווה את ראשנו אל שורשו הגבוה של האוכל, הקדוש אפילו, ומנסים לקבל ממנו תענוג ואנרגיה שמימית לחלוטין. לא להשתלט על האוכל ולהפיק ממנו תועלת, אלא לקבל ממנו בענווה, משום שבשורשו הוא גבוה מאיתנו.

ישנה תרמית, אחיזת עיניים, בהתנשאות האנושית על המאכל, שהרי מבדק פשוט מאין כמוהו מגלה שאנו צריכים את המאכל – אך המאכל אינו צריך אותנו. הפרה תחיה נהדר גם אם לא נשחט ונצלה אותה, והחיטה תתקיים גם אם לא נטחן ונאפה אותה. רק לאדם אין קיום ללא המאכל שיזין אותו. לא משנה כמה פעלולים רוחניים יבצע האדם – לעולם הוא יזדקק למזון ושתיה. בשבת, מתחולל תהליך רוחני מופלא: כל השבור, הנפול, המגושם – מתנתק מן הגשמיות, ומתעלה אל אלוקיו. כמו הסנדלר, הלבוש בסינר העבודה הכבד והמוכתם, שמפסיק בערב שבת לחתוך עורות ולהדביק נעליים, ונכנס לבית הכנסת מאיר פנים, מבושם בריח טוב ולבוש בבגדים לבנים נקיים – כך גם המאכלים שנפלו אל הגשמיות ואל "עודף המשקל" בשבירת הכלים – עולים חזרה למדרגתם הרוחנית הקדומה – זו שגבוהה ממדרגת האדם. וכפי שמבקש האר"י בפיוט שקודם לסעודת יום השבת:

"יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי" (תרגום: יגלה לנו טעמן של שתים-עשרה החלות)

"תריסר נהמי" הן 12 החלות שהיו מונחות תמיד בטריותן בבית המקדש, וכונו "לחם הפנים". המיקום הגאוגרפי של החלות הללו מסמן את דרגתן הרוחנית: הלחם נמצא בתוך בית המקדש, בתוך משכן האלוקים, ולפיכך הוא וודאי קדוש. לכן האר"י, בפיוט שמקדים את סעודת שבת, נושא עיניו אל החלות הללו, ששורש מדרגתן הרוחנית גבוה משלו, ומבקש לקבל מהן הארה רוחנית. לא להפעיל על מאכלו מניפולציה מתנשאת, אלא דווקא לפנות את המאכל בענווה ולקבל ממנו הארה מיוחדת (גם לכם קרה שהרגשתם שסופלה שוקולד היא ממש מנה "אלוהית"?).

במסגרת ניסוי מעניין שנערך על תינוקות, חולקו תינוקות בריאים לשתי קבוצות: האחת הוזנה על פי דיאטה מדויקת שנבנתה על ידי אנשי מקצוע, ואיזנה בין כל אבות המזון, ואילו בפני קבוצת התינוקות השניה הגישו מזונות מגוונים, ונתנו להם לאכול באופן חופשי – כמה שירצו, ממה שירצו. מטרת המחקר היתה לבדוק איזו קבוצה תהיה בריאה יותר בסיום הניסוי. התוצאה היתה מפתיעה: מסתבר שהתינוקות שיכלו לבחור את מזונם באופן חופשי היו בריאים יותר מאלו שהוזנו באמצעות הדיאטה ה"מדעית", עד כדי כך שתינוק חולה רככת העדיף שמן דגים על פני מזונות אחרים. נציין כמובן את העובדה שהתינוקות בני חופש הבחירה, בחרו את מזונם על פי פרמטרים "תינוקיים" למדיי: חושי הריח, הראיה, המישוש והטעם. ועדיין הם בחרו בחירות נכונות עבור גופם.

אני מניח שכאשר התינוקות אכלו את מזונם באופן חופשי, הם גם התלכלכו: כל החולצה הלבנה שלהם התמלאה בכתמי שומן ובצבעי האוכל שהם אכלו (שלא לדבר על הפנים החמודות שהתמלאו שאריות) – אבל זה לא הפריע להם לאכול. אני מניח שאמנם המבוגרים סביבם ניקו אותם מכל הלכלוך בשלב זה או אחר, אבל גם הם לא ראו בכך משהו מגונה. אולי אפילו משהו חמוד. גם מבוגרים מתלכלכים לעתים כאשר הם אוכלים, אך בניגוד לתינוקות, מבוגרים חשים אשמה כאשר הם מתלכלכים מהאוכל, ויותר מכך: הם חשים "לכלוך" מנטלי מעצם פעולת האכילה. וכאן זהו כבר השלב בו יתרון המבוגר על פני הילד, המודעות העצמית הגבוהה - הופך לחסרון גדול, וכך במקום לשמוח באכילה – אנו מציירים אותה לעצמנו כשד שטני, ומפחדים שתשתלט עלינו. אנו מנסים למשטר את האכילה באמצעות תפריט מאוזן ולוח זמנים נכון, אך מי אמר שהמשטור הוא הדרך היחידה להתמודד עם הפחדים שלנו?

לבקש טעם, לא שובע

האר"י מבקש "יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי". הוא אינו מבקש את הלחם, המייצג את השובע. הוא מבקש את הטעם, שהוא אינסופי. אדם יכול לאכול סעודה מלאה ומשביעה, ועדיין להתאוות לקינוח טוב, או אפילו לטעם של בשר עסיסי. אמנם אין לו הכוח והתאבון לאכול את כל הנתח, אבל לטעם הוא עוד מסוגל להתאוות. כאשר מדובר על טעם, אין הכוונה לטעם דווקא, אלא גם לריח, או להנאה ולתאווה שבעצם ההתבוננות במאכל. כל אלו מייצגים הנאה מופשטת מן האוכל. הנאה קונקרטית פחות, שאינה מיועדת למלא יעד ברור כגון שובע, אלא להיפך: הנאה שאין לה סוף, צורך שלא ניתן למלא לחלוטין. הדרך היחידה בה ניתן לאבד עניין באוכל, היא על ידי התמלאות, קרי: הגעה לחוסר מקום פיזי בקיבה, או התעייפות של שרירי הלסת מפעולת הלעיסה (בפעולת לעיסה מאומצת, הלסת מתעייפת תוך 20 דקות בערך). אני לא בטוח שיש אכן "שובע" במשמעות של "אכלתי מספיק, ואין לי צורך לאכול עוד", אלא יותר במשמעות של "אין לי כח או יכולת או חשק לאכול עוד". מה שנקרא "אוהב אוכל לא ישבע אוכל".

האר"י מצביע על כך שבתאווה לאוכל יש כח אינסופי: "אורות של תוהו" בשפה הקבלית. התוהו הזה לא פשוט לבני אדם, ואפילו מפחיד אותנו. אנחנו מעדיפים שליטה על תאוותינו, על פני השתוללות התאווה - שמא היא תשלוט עלינו ונהיה חסרי אונים כנגדה. האר"י לעומת זאת (בדרשה על פרשת חיי שרה) לא מבקש רגיעה או שובע, גם לא שליטה בתאווה, אלא מבקש לזכות בנגיעה במושא התאווה האינסופית, לזכות בטעם, שהרי "אוהב אוכל לא ישבע אוכל". לא ניתן באמת "לשבוע" מאוכל. כן ניתן להגיע למצב של רוויה. של סף היכולת להכיל הנאה, אך אין בהגעה לסף הזה משום וויתור עקרוני על ההנאה, אלא רק הפסקת הגישה אליה מפני חוסר יכולת. 

אין בדברים אלו הזמנה לאכול עד התפוצצות, או לשחייה בבריכת כולסטרול, אלא לאכול מתוך הבנה שאנו חפצי טעם בעיקר, ולא חפצי שובע. מושג ה"שובע" מגן עלינו מפני הפחד שהתאווה החייתית לאכול תשתלט עלינו, אך לאמיתו של דבר הצרכים הביולוגיים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ואין בהם שום בושה. ולהיפך: אלוקים מתגלה בעוצמה החזקה ביותר דרך תאוות האכילה, כמו דרך תאוות אחרות (שליטה, כסף, כבוד, מיניות). אם אנשים מאמינים אנחנו, לא יתכן להאמין שרק חלק מעוצמות החיים (כמו הצמא לאהבה, הרצון לנתינה, או הרצון לתפילה) הן כלי דרכו מתגלה אלינו בורא העולם, אלא גם העוצמות הטמונות בגוף הן התגלות של האינסוף עצמו, של האלוקים. אמנם, מפני שאורות התוהו הם אכן מלאי תוהו, ותוהו/ בלאגן זה דבר מפחיד שיכול גם להרוס – צריך גם להיזהר ממנו, ולהיענות לו בזהירות, אך לזכור ששורשו הוא עוצמה אלוקית לחלוטין, וכי לא כל כתם על החולצה הוא כתם על הנשמה.