יום חמישי, 11 באפריל 2013

ביוזמת ראשי ישיבות ההסדר: אוניברסיטת אריאל פותחת תכניות לגברים בלבד


זוכרים את בובות הקפיץ ששיחקנו בהן בילדותנו? מדובר בבובה קטנה שאם מסובבים לה את המפתח בגב, היא הולכת כמה צעדים, ואם נותנים עוד סיבוב – היא פוסעת עוד קצת. וכמו שקרא לכך חברי מימי הישיבה: כל הזמן ממשיכים לסובב לבן-אדם את המפתח בגב, כדי שהבובה הדתית תמשיך לנוע.

אוניברסיטת אריאל פותחת מסלול לימודים לגברים בלבד. ללא נשים (וגם ללא חילוניים...). מן הסתם יתכן שבעתיד יוקם גם מסלול לנשים בלבד. ידיעה המדווחת כאן, וכאן.

והנה הנימוקים המופיעים באתר "בתי מדרש ישיבתיים", ארגון שהוקם על ידי הרב אביב זגלמן, בנשיאות הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת מעלות, ובראשות משותפת של ראשי ישיבות ורבני ערים רבים:

עדיף ללמוד תורה במתכונת ישיבתית שעוצבה במסורת הדורות: בימ"ד, חבורה, רב, חברותא, שיעור, דיבוק חברים, תסיסה ושמחה.
עדיף ללמוד בבימ"ד גמיש, המאפשר התאמה אישית בזמנים ובתכנים.
עדיף שבתי המדרש לסטודנטים יהיו של הישיבות והרבנים.
עדיף ללמוד תורה לשמה, גם כשזה לא 'משתלם'.

אני לא מבסוט. למה? בואו נתחיל דווקא בצדדים בהם אני תומך:

1.      צניעות. לא אופנתי, אבל חשוב מאוד. באוניברסיטאות, סטודנטיות מרשות לעצמן להתלבש בצורה שהן לא היו מרשות לעצמן להתלבש כמעט באף מקום עבודה בו עובדים בוגרי אקדמיה. לא במשרדי ממשלה ולא בחברות רציניות במשק. או כפי שאמרה בסרקזם מרצה חילונית שלימדה אותי באוניברסיטה (שלבשה מחשופים בעצמה) "מכללה היא יותר 'אוניברסיטה' ככל שגובה העקבים של הסטודנטיות גדול יותר". ודי לחכימא ברמיזא. אין קוד לבוש באף אוניברסיטה נורמלית בארץ. וחבל.

2.      במסגרות נפרדות-תורניות שכאלה, יש בדרך כלל יותר משבצות זמן שאמורות לאפשר לאנשים ללמוד תורה (במסגרות בית מדרש כאלה ואחרות). עצם העובדה שיהודי ניגש ללמוד תורה היא מעשה שיש לו משמעות רבה מבחינה רוחנית.

ועכשיו למה לא:

בידול, בידול, בידול. קהלים שהשתייכו בעבר לבני עקיבא, שחרתה על דגלה להשפיע על החברה הישראלית – הולכים ומתבדלים, הולכים ומבצרים עצמם לדעת. פחד הוא פקטור מרכזי בסיפור הזה. המילה "מטריד" הפכה לקלישאה חבוטה בשיח של השנים האחרונות, אבל אותי הסיפור הזה באמת מטריד, כי הוא חלק ממגמה של ציבור חרד"לי או רבני.
כי מה יהיה המצב באוניברסיטאות לאחר שציבור בוגרי הישיבות, ציבור רציני מאוד מבחינה דתית, ידיר עצמו מהן? בתכניות הנורמליות באוניברסיטאות תיווצר חברה חילונית למהדרין, המכילה בעיקר (לא רק) דתיים חסרי חוט-שדרה-דתי, שייטמעו בחברה החילונית, ולא ישפיעו עליה. אנשים שילמדו באוניברסיטה לא יפגשו קול דתי משכיל, בוטח בעצמו, בשיח אקדמי בוגר, וזה מתכון לדלות וחד-צדדיות של הדיון באקדמיה ה'רגילה'. גם הלומדים הדתיים ודאי יפסידו מכך שהשיח יהפוך דל יותר ומאתגר פחות, וודאי שהדתיות שלהם תהיה חלשה יותר, כי לא עמדה בהצלחה אל מול השונה.

כעת אעבור לאחת הטענות המרגיזות שמובאת בציטוט מאתר "בתי מדרש ישיבתיים":

עדיף שבתי המדרש לסטודנטים יהיו של הישיבות והרבנים.

אהה... ואם לא? מהי החלופה? בית המדרש בכולל באוניברסיטת בר אילן אינו בראשות הרב שבתי רפפורט? ראש ישיבה לשעבר, תלמיד חכם שאין עוררין על רבנותו וידענותו? האם אין כאן כלל עניין של מאבקי שליטה על קהל שומעי-הלקח?

נעבור לטענה נוספת, מובלעת, שלא כתובה בציטוט שהבאתי למעלה, אבל נוכחת כאן מאוד, ונאמרת בגלוי על ידי מובילי התכנית:
בדור הראשון הוקמו ישיבות תיכוניות. בדור השני הוקמו ישיבות הסדר, גבוהות ומכינות. החזון של 'בית מדרש ישיבתי' הוא לבנות את הדור השלישי, ישיבות לבוגרים המצויים בעולם המעשה.

הסבר לציר שאני מוצא בציטוט הנ"ל: בגיל 13 או 15 נכנס נער לישיבה תיכונית, שם המדריך מעיר אותו כל בוקר לתפילת שחרית. במהלך השנתיים האחרונות ללימודיו (לפחות) בישיבה התיכונית, משפיעים עליו להמשיך לישיבת הסדר. אחת הסיבות לכך היא שאחוז גבוה מתוך המתגייסים הדתיים לצבא מיד בסיום התיכון מורידים את הכיפה במהלך השירות הצבאי (נשים כרגע בצד את העניין שמן הסתם חלק מהם מתגייסים בכוונה ישירות לצבא, על מנת להוריד את הכיפה).  אז הומצאה ישיבת הסדר שמטרתה להחזיק את הבחור עוד קצת כדתי (בישיבה, החברים של התלמיד יעירו אותו לתפילת שחרית). במהלך הישיבה הבחור מקבל גם שירות צבאי מקוצר, ואם ירצה השם נצליח גם יתחתן במהלך הישיבה (והרי קשה יותר להוריד כיפה אחרי שהתחתנת עם בחורה תורנית). לקינוח, למי שעדיין נשאר רווק, או שאשתו אינה מחנכת דגולה (היינו: שלא מעירה אותו להתפלל שחרית וללמוד דף יומי בערב), הרי שהמצאנו את הדור השלישי: "בתי מדרש ישיבתיים", הכוללים מסלול לימודים נפרד באקדמיה + לימוד במתכונת הבית-מדרשית. ככה שלא תראו בנות וחילוניים כמעט בכלל בין גילאי 13-27, ותמיד יהיה מי ש"יעיר אתכם לתפילה" או שיעזור לכם לייצר אווירה ש"אני לא יכול לוותר על דף יומי". בהמשך, אותו אדם יצטרך לקום מוקדם בבוקר כדי ללכת לעבודה, ואז נקווה שהוא יתפלל שחרית במניין, ובהמשך, הוא עצמו יעיר את ילדיו לתפילה בבוקר – וגם ישלח אותם לישיבה תיכונית.

מה טוב ומה נעים. זוכרים את בובות הקפיץ ששיחקנו בהן בילדותנו? מדובר בבובה קטנה שאם מסובבים לה את המפתח בגב, היא הולכת כמה צעדים, ואם נותנים עוד סיבוב – היא פוסעת עוד קצת. וכמו שקרא לכך חברי מימי הישיבה אפי בכר: כל הזמן ממשיכים לסובב לבן-אדם את המפתח בגב, כדי שהבובה הדתית תמשיך לנוע.

בכל מקרה, בתי מדרש ישיבתיים הוקמו, ותכניות לימוד נפרדות לגברים – הוקמו ויפעלו. והתועלות שבתוכניות אלו – בצידן, ואיני שולל אותן, ולהיפך: פירטתי שתיים מהן למעלה. אני כן חושש מאוד משתי מגמות ארוכות טווח שנמצאות בתאוצה בשנים האחרונות:

1.      הציבור הדתי-לאומי "מחנך את עצמו לדעת". כל דבר הופך להיות שאלה חינוכית, והרי בחינוך צריך להקפיד מאוד על הגבולות. בנוסף, צריך לדבר בשפה ברורה ובהירה. ולכן השיח בציבור הדתי נוטה הרבה פעמים להסתכם ברמה הנמוכה של עלוני השבת (פעם קראו להם 'עלוני פרשת השבוע'), וברמה שמתאימה לדיונים של ילדים בני 15.

2.      התחרדות והקצנה כתוצאה מפחד מהעולם החילוני, והאפקטיביות הגבוהה של שליטה בקהל סגור ומונוכרומטי: קהל כזה ילמד במוסדות שתגיד לו וישלח את ילדיו למוסדות כאלו, יתלבש כמו שתגיד לו, ומה שאני חושש שיהיה היבוא החדש מהעולם החרדי: בוגר ישיבה שגם יעבוד היכן שתגיד לו.

למעשה, מעניין לשים לב שכרגיל התכניות האקדמיות הנפרדות לגברים מבית המדרש הדתי-לאומי, מתמקדות בחינוך או במקצועות טכניים או מדעים מדוייקים, ולא במדעי החברה והרוח, שהם המעצבים האמיתיים של החברה הכללית לאורך זמן. גם מדעי המדינה שיילמדו בתכנית של אוניברסיטת אריאל – יילמדו כמקצוע משני בלבד.

את בעיית הצניעות באוניברסיטאות אפשר לנסות לפתור באמצעות ניסיונות לגבש יחד עם סגל המוסד קוד לבוש בסיסי, כפי המקובל במקומות עבודה. זה יסייע גם לשמור על המכובדות האקדמית. בנוסף, אפשר לחזק את החוסן הרוחני של הלומד, וגם ללוות אותו מבחינה רוחנית (אם הוא מעוניין בכך). את הרצון לאפשר יותר לימוד תורה אפשר לממש באמצעות חיזוק בתי המדרש השונים הפועלים באוניברסיטאות (חלקם לדתיים, וחלקם פונה גם לחילוניים), ובאמצעות הקמת בתי מדרש נוספים – בתוך המוסדות, וחוצה להם, בקהילה.

"ישיבה היא כמו תיבת נוח. זה מקום אוטיסטי וסגור, אבל כשיש מבול – נכנסים לתיבה ומסתגרים מפני העולם". כך אמרו בישיבות של אירופה. כיום מקובל לומר שישיבה היא תיבת נוח במשמעות של חממה, שטוב להיכנס אליה למספר שנים כדי לצאת מחוזק יותר בהמשך". תורה אמורה להשפיע על החיים ועל החברה הרחבה. כך לימדו אותי רבותיי בישיבה. אז מתי בדיוק נפסיק להסתגר?

 

אין תגובות:

פרסום תגובה