הזקנה .vs הנעורים

הם היו צמד היריבים שסימל את ההפכים הגמורים: הראשון זקן ומלא נחת – זקנו הלבן מאיר את דמותו. השני – צעיר ומלא אנרגיה. רוצה לבלוע את כל העולם, להרגיש, להתרגש עד שכרון חושים.

כל אחד מהם מכיל אנרגיה אינסופית. הראשון מכיל עוצמה של אהבה, חמלה ומחילה. השני מכיל אנרגיה אינסופית של יצריות, עוצמה פיזית – ואולי אף אלימות.

קורח הוא הצעיר – אהרון הוא הזקן.

המדרש (ויקרא רבה) מספר כי הסיבה בגינה קורח מערער על מנדט ההנהגה הרוחנית של אהרון היא... שיער. בזמן שקורח, וכל שאר בני שבט לוי, מצווים לגלח את כל שיער גופם[1]– הרי שאהרון הכהן, בכיר שבט לוי, וקרוב משפחה של קורח – מגדל זקן ארוך לתפארת. ואת קורח זה מעצבן.

לכאורה, מה זה משנה? למה לריב על כמה שערות? אלא, מבאר האדמו"ר הזקן, השיער איננו סתם חוט ארוך שקשור לקרקפת. בקבלה, השיער מבטא את היכולת של אדם להוציא ולבטא את האינסופיות שבתוכו[2]. אם כן, גם קורח וגם אהרון רוצים לבטא את עצמם באופן מלא ואינסופי. הביטוי האינסופי וחסר הגבולות של אהרון הוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ואהרון היה משכין שלום בין אדם לחברו. ומכיוון שכל-כולו מלא אהבה, מחילה ונחת (וזקנו הלבן, הארוך, הצמרירי והרך כל-כך מעיד על כך) – כאשר מאפשרים לו לבטא את עצמו (באמצעות שערות זקנו) באופן אינסופי – הרי שהעולם כולו מתמלא אהבה, סליחה ונתינה.

וקורח? קורח, אם נאפשר לו לבטא את היצריות שלו ואת העיניים הגדולות והרכושניות שלו באופן אינסופי – הרי שהוא יבלע את העולם. או שמא, בגלל שישתכנע כל כך מהרעב האדיר שלו, ומהדחף לאו-בר הכיבוש שלו לניכוס של כל דבר –עלול הוא לחשוב שכולם כמותו, וכמו שהוא חומד לבלוע הכל, את כל מה ששייך לכולם – הרי שגם לו יבלעו. ואם כולם אכן כל-כך חמדנים ותאוותנים עד אינסוף – הרי שמסקנה כזו עלולה להוביל אותו לקנאות ואלימות על מנת לשמור על שלו. לכן מצווה הקב"ה את קורח, ואת כל בני שבט לוי – לגלח את כל השערות. לא לאפשר להם לבטא את עצמם באופן אינסופי, שמא ייחרב העולם.

במובן מסוים, המאבק בין קורח לאהרון, הוא המאבק בין הנעורים לזקנה. הנערים נדמים כמלאי עוצמות, תשוקות וחיוניות – אך גם כבעלי פוטנציאל הרסני אם לא מחנכים ומרסנים אותם. ואילו הזקן מסמל אדם שכבר השיג בחייו את מה שרצה, וכעת הוא מביט בחיוך סלחני בנכדיו הצעירים שרצים לבלוע את העולם, ואת כל הסוכריות שהוא מציע. כי השנאה, הקנאה והתחרות – נמצאים כבר מאחוריו, והוא מבין עד כמה מטופשים הם יכולים להיות.

אם קורח הוא הזקן ואהרון הוא הצעיר, אזי הקב"ה בוחר לכאורה בזקן, ומטיל משמעת חמורה מאוד על הצעיר, תוך שהוא אוסר עליו לבטא את הויטאליות שלו באופן אינסופי. עד כאן מופיעה האורתודוקסיה בלבושה המוכר והישן. הדת המקדשת את הזקנה, את הלימוד, את השקידה הפסיבית על הטקסט, את התפילה מלאת ההמתנה וחסרת המרוץ, ומגנה (או למצער מרסנת) את היופי, את הנעורים ואת הדם הרותח בעורקים.

אלא, שהאר"י ביאר בכמה מקומות, כי לעתיד לבוא דווקא הלוויים – יהיו הכהנים. דווקא אנשי היצר, דווקא אלו שמסוגלים לפגוש את אלוקים רק דרך הטעם החמצמץ בלשון או השמש היוקדת בחוף הים – דווקא הם יהיו המודל הרוחני של עם ישראל, ויקבלו אישור לבטא עצמם באופן אינסופי. אך בינתיים, לפני שמחליט בורא העולם להשלים את הגאולה בעם ישראל ובעולם כולו – חובה על כל יהודי לרסן את אותו "קורח" שבתוכו – כדי שהרעב האדיר שלו לא יחסל את כל העולם, כדי שלא ישלח את עיניו, ידיו או שערותיו – אל מחוזות לא-לו.

על אותה הדרך מסביר האדמו"ר הזקן את מצוות כיסוי השיער לאישה נשואה: השיער מבטא את האינסופיות שבאדם. בכל אדם יש אינסוף אחר. הגבר מייצג את העבודה הרוחנית שבחסד (בדומה לאהרון), שהיא מלאת נחת, אבל גם חסרת טירוף ותשוקה. ואילו האישה מבטאת את העבודה הרוחנית שבגבורה – דווקא הנשיות מבטאת את דמותו של ה"גיבור", דווקא היא האגרסיבית, והגבריות (המתוארת בקבלה כיצרית פחות, ולכן גם עוצמתית פחות) – היא החלשה יותר.

בד"כ אנו מפרשים את הפתגם "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" כביטוי של התגברות על היצר, אבל חשוב לציין שהפתגם טומן בחובו הנחה מוקדמת – גיבור הוא אדם שיש לו יצר עצום, עד כדי שיש צורך לכבוש אותו. והפתגם מציין כי הגיבור היהודי הוא אדם שגם מסוגל לכבוש את היצר. כמו זית בוסרי ומריר, שצריך לכובשו במלח כדי שיהיה ראוי לאכילה – כך האנרגיה הצעירה של קורח (או של האישה) – זקוקה למרירות של המלח על מנת להתמתק.

אולם לאחר שריסנו את הלווים ואת קורח, האר"י, והאדמו"ר הזקן בעקבותיו – לא מעלים על נס דווקא את הזקנה או את הנתינה לאחר (תכונותיו של אהרון), על אף שאת זה קל מאוד לעשות. אלא הם ממשיכים ומלמדים כי לעתיד לבוא תהיה 'אשת חיל עטרת בעלה' – דווקא רוח הנעורים מלאת העוצמות של קורח, תחשוף את רוחו של הקב"ה (ה'שכינה') המפעמת בכל פרט בעולם, כולל החילוני והגופני ביותר – מה שהזקנה של אהרון, נטול היצרים – לא יכולה לעשות.

*******************

 

הבהרה חשובה: כמובן שבכל אדם ישנם צדדים 'צעירים' ו'זקנים', 'גבריים' ו'נשיים'. אין כוונת מאמר זה לכבול כל אדם לסמל המייצג אותו בסיפור המובא להלן. גם גבר זקן יכול להיות מלא-חיות הרבה יותר מאישה צעירה, וכן להיפך. בני אדם הם יצורים מורכבים, ולכל פרט יש שותפות ביצירת הסיפור שלו. החשוב הוא שכל אדם נקרא לרסן את הקורח שבו, אבל להאמין, להתפלל ולהתכונן לזמן בו דווקא הלוי – יהיה הכהן. אולי זה יקרה מחר, אולי בשנה הבאה, ואולי בגלגול הבא.

---

[1] "קח את הלוויים... והעבירו תער על כל בשרם" (במדבר, ח)

[2] הסיבה, כך מבארים המקובלים, היא שהשיער מחובר אל הגולגולת (והמוח), המייצגת הן את הרציונליות שבאדם, והן את הפנטזיה והחזון שבו. חלקים אלו בד"כ נסתרים באדם – אך כל שערה היא מעין צינור המאפשר להוציא את האינסוף הזה החוצה.

נשים - מסכנות או מסוכנות?

צריך להגן על הנשים, או להתגונן מפניהן?

הרב שמואל אליהו פרסם מאמר בשבת האחרונה (בהקשר של פרשת אישה-סוטה שבעלה חושש כי אינה נאמנה לו), בו הוא מסביר למה בנות לא אמורות להתגייס לצה"ל, ובכלל למה צריך להיזהר מאוד בשילוב נשים במקומות עבודה וכו':

יש בנות שמתגייסות לצה"ל מתוך אמונה כי הן תוכלנה לשים גבולות ולשמור על האמונה והערכים שלהן גם בסביבה גברית חילונית. אפשר לבדוק את נכונות ההנחה הזו מתוך פרשת השבוע ומהפרשיות הציבוריות שמלוות אותנו פעם אחר פעם ללא הפסקה. הפרשה הציבורית האחרונה היא של העיתונאי הבכיר עמנואל רוזן שניצל בשיטתיות עשרות עיתונאיות ועובדות מערכת, נשים דעתניות וחזקות שנפלו בפח, נוצלו ונזרקו אחת אחרי השנייה

אם כן, הרב אליהו מביט בריאל-פוליטיקה של יחסי הכוחות של העולם הכוחני של ימינו: גברים מרשים לעצמם להתנהג באלימות (במקרה דנן אלימות מינית) כלפי נשים, בפטרונות ובאופן מנצל. נשים רבות לא מצליחות להינצל מיחס זה, ו"נופלות בפח". בתשובה אחרת, מלפני כשמונה שנים, הוא משיב לנערה ששאלה אותו האם להתגייס לצה"ל:

מי יכולה לעמוד מול אלוף שמנסה להרויח על חשבונך איזה הנאה קטנה מלוכלכת.
קצין בכיר מול טירונית חדשה.
הוא לא חושב על העתיד שלך למשך שנים, הוא חושב על ההנאות שלו של הרגע.
את יודעת שדקה אחר כך הוא לא יתיחס אליך. אבל כשהוא צריך את שלו - הוא יתן את כל היחס שבעולם.
יש לו כוח. ויש לו דרגות. ויש לו עוצמה. ויש לו כריזמה. ויש לו לשון חלקה. והעיקר שיש לו שליטה עליך. ואחר כך מה תעשי?

הרבה בנות חשבו שהם יוכלו לעמוד מול הקצינים הדורסנים הללו והתברר להם שהכוח שלהם הוא מוגבל. ומי יאמין להן מול מילה של אלוף או סגן אלוף. ולפעמים זה ספק "הסכמה" וספק "לחץ".

בקיצור למה לך להיכנס למקום כל כך "מקולקל" מבחינה של כבוד ויחס לנשים.

אם כן, האישה היא טיפוס חלש בהיררכיה החברתית, קל לאיים עליה (לעתים גם ניתן לפתותה. אני לא אזכיר כאן את 'נשים דעתן קלה'), וקל להטריד אותה או לאנוס אותה. לכן, חלשה ויקרה שלנו – אנא התרחקי ושמרי נפשך.

בלי קשר לכך שהרב אליהו מגיע ממשפחה של מקובלים, ואני בטוח שהוא מכיר היטב את הרעיונות שאביא להלן, כאשר אני קורא דברים מעין אלו שציטטתי כאן, אני נזכר בתורה חסידית של האדמו"ר הזקן (שנלמדה ביום שני שעבר בבית המדרש "זיהרא"), שנותנת מבט הפוך לחלוטין על מצבי פיתוי וחטא. בקצרה, בקבלה דווקא האישה מתוארת כמלאת תאוות, יצרים, וכוח פיתוי אדיר – שצריך לרסנם בקפידה רבה. ואילו הגבר מתואר כאדם שהיצריות שלו לא מפחידה – בקיצור: תמונה הפוכה.

המעניין והמצחיק הוא שהאדמו"ר הזקן משווה דווקא בין שתי דמויות גבריות: קורח ואהרון. אלא שדמותו של קורח מייצגת אדם שהצד הנשי שלו דומיננטי מאוד (ולכן הוא 'נשי'), ואילו אהרון מייצג בעיקרון את הדמות הגברית הסטריאוטיפית בקבלה.

לא אכנס כאן לעובי הקורה של התורה החסידית המדוברת. רק אציין שעל פי הסיפור המובא בה, קורח, המשתייך לשבט לוי – הצטווה לגלח את שער ראשו, ואילו אהרון הכהן, בכיר בני שבט לוי – מגדל זקן לתפארת. קורח מקנא באהרון, ומתמרד כנגד ההסדר הזה. האדמו"ר הזקן מסביר כי השערות מייצגות כאן אור אלוקי גדול מאוד, שפע אדיר, המתגלה דרך כוחות הגוף ותאוותיו. אהרון, המייצג דמות גברית שתיקנה, ובעיקר עידנה את הגופניות שלה, מורשה לגדל את שערותיו, ואילו קורח, המייצג דמות נשית, שהמיניות שלה עוצמתית יותר, ויטאלית יותר – אך גם פרועה וכאוטית יותר – מצוה לגלח את שערותיו. בהקשר ההלכתי, העניין קשור ומרמז לחובת אישה נשואה לכסות את שערה (אם זאת, אין סוגיה זו מעניינו של מאמר זה).

אם כן, הגבר מייצג את מי שהתאווה שלו רכה יותר, חלשה יותר, וגם מסוכנת פחות – ואילו האישה היא בעלת התאווה הבלתי-מרוסנת. אם נבנה חברה המאמינה בתיאור שכזה (על פי הקבלה, כאמור), הרי שצריך להיזהר לא בשילוב נשים בחברה – אלא דווקא בשילוב גברים. לא נקבל אף גבר למקום עבודה שיש בו אפילו מזכירה – כי הרי האישה מיד תפתה אותו, ותגרור אותו לחטא. גם אם הגבר ינסה לברוח – הרי שהיא תלכוד אותו ברשתה. אם כן, החשש הוא לא שהגברים יאנסו נשים – אלא שנשים יאנסו גברים דתיים או נשואים להתנהג בצורה מינית מופקרת.

ברור לי שהתמונה שאני מצייר כאן הזויה, ואני מצייר אותה לצורך ההמחשה בלבד. בעולם כזה, אישה ש"הצליחה" לפתות גבר אינה הקורבן, כי אם הגבר הוא-הוא הקורבן. הוא החלש. הוא זה שמיניותו תמימה, טהורה וחלשה (בדיוק כפי שהרב אליהו מצייר את האישה), ואילו האישה היא האלימה, היא המנצלת (אם תרצו), והגבר הוא החלש. אם הגבר הוא החלש, בואו נצניע אותו, נכניס אותו למסגרות נפרדות, נאסור עליו להתגייס לצבא או לעבוד בתקשורה (כי יש שם נשים, והן כוחניות!!). נאסור על גברים לעבוד בענקית האינטרנט 'יאהו', כי המנהלת שם היא אישה, ולנשים הרי יש יצר מיני מופקר ולא מעודן. אז בוא נמנע מגברים חלילה להיות מנוצלים ו"להיזרק לפח" ע"י נשים שכאלו...

התמונה הזו וודאי מוגזמת מאוד, בדיוק כפי שהטענות של הרב אליהו מוגזמות: לא כל הנשים חסרות עמוד שדרה, ויש נשים שמסוגלות להעיד גם נגד נשיא המדינה (א' ממשרד התיירות)! מנגד, יש גם גברים רכי-אופי ויפי נפש שלא מסוגלים למחות נגד עוולות הנעשות להם, ואולי נייעץ להם באופן אישי שלא להיכנס לעולם העסקים או לא להתגייס ליחידות 'קשוחות' בצבא.

הצגתי לעיל תמונה מאוד בינארית ודיכוטומית על פי הקבלה לגבי המשמעות של ההשתייכות המגדרית של אדם לגבי המיניות שלו – בדיוק כפי שהרב אליהו הציג תמונה בינארית למדיי לגבי היכולת האסרטיבית של נשים וגברים. אבל בכל אדם יש צד גברי וצד נשי – יש גברים שהינם רכי-נפש ועדינים – ויש נשים היודעות לעמוד היטב על שלהן. כך גם יש גברים להם מיניות דומיננטית או פרועה, ויש גם נשים להן יש מיניות פרועה, או לחילופין מרוסנת – האר"י תמיד הקפיד להדגיש, כאשר דן במשמעות של ההתשייכות המגדרית – כי האדם הוא 'עולם קטן', וכי כל אדם מכיל בתוכו צדדים גבריים ונשיים גם יחד – העשויים להתבטא באופן חיובי או שלילי – דומיננטי או רציסיבי.

די לאלימות מינית או לוולגריזציה מינית, ודי להדרה של בני המין השני. בכולנו יש מיניות, בכולנו יש תמימות, ובכולנו יש נטיה כזו או אחרת לאלימות. די להאשים את האחר, להתנשא עליו או להרחיק אותו.

שיוויון הזדמנויות ושיוויון נגישות – לכולם!

לאחר שדאגנו לחברה מוסרית, נזכיר רק כי האידאל האוטופי שמצייר האר"י בכתביו אינו חברה 'מוסרית' אך משעממת ונטולת תשוקה – אלא חברה שהכוחות התוהיים ביותר, החייתיים ביותר, אכן שולטים בה – אך אלוקים נוטל מן החייתיות את הכיעור שבה, ומותיר אותנו עם גוף ויטאלי – אבל לא ויטאליות שהורסת, אלא מחיה – גוף שאלוקים מתגלה דרכו באופן העוצמתי ביותר, וגם הקדוש והמתוקן ביותר. בקישור כאן תמצאו הרחבה בנושא זה.

 

הרחמנות גדולה עלינו

האדם מנסה שוב ושוב לעלות לקב"ה, להתקרב אליו, אך בכל פעם נכשל מחדש: חולשות אנוש, הרגלים רעים, יצרים, טרדות הקיום היומיומי ושאר זוללי אנרגיה – כולם עוצרים בעדו מלהתעלות מעל רצונותיו הקטנוניים ותאוותיו הלא מלאכיות בעליל.

במאמר זה ברצוני להעלות שני מקרים בתחום התשובה בהם האדם מגיע למבוי סתום, ולהציג שני פתרונות מקוריים, שהציע מאסטר שְלֵיחו לא נס גם כמעט 200 שנה לאחר מותו: ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן מחב"ד. פוסט זה, והבא אחריו, הם מעין סיכום ללימוד שהתקיים בשבועות האחרונים בבית המדרש התל-אביבי "זיהרא".

"לא יוכל"

בפרשת כי-תצא מופיע סיפור אנושי, שבממד מסוים מדבר על כל אחד ואחת מאיתנו:

כי תהיין לאיש שתי נשים: האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה. והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שניים מכל אשר יימצא לו, כי הוא ראשית אונו – לו משפט הבכורה.[1]

ובכן: לאדם המדובר יש שתי נשים, אהובה ושנואה, וכמו בכל הסיפורים הטובים, הבן הבכור נולד דווקא לשנואה. כמובן שהאב יכול לאהוב את בנו ללא קשר לאמו, אך מסיבות די מובנות הוא מעדיף את בנה של האישה האהובה על פני בנה של השנואה.

התורה מצדה לא אוסרת על האדם להעדיף את בן האהובה, אלא לבכר אותו, כלומר: להפכו לבכור, כאשר המשמעות המעשית היא כמובן לתת לו חלק מוגדל בירושה. המשנה נוגעת בדין זה באופן מעניין,[2] ומבהירה שלאדם יש רשות כל עוד הוא חי לתת את כל רכושו במתנה לבנו האהוב, כך שלא יישאר לו רכוש שיעבור לבן השנוא, אבל בכל הנוגע לשאלת הבכורה (וחלוקת רכושו לאחר מותו) – פשוט אין לו יכולת שליטה ("לא יוכל" לבכר את בן האהובה). בן השנואה הוא "ראשית אונו" – ולכן לו משפט הבכורה. הקב"ה קבע מי יהיה הבן הבכור, ולבני האדם אין יכולת להשפיע על כך.

האדמו"ר הזקן מפרש באופן מעניין את הפרשה המדוברת.[3] שתי הנשים הן שתי אנרגיות המתרוצצות בקרבו של האדם: הראשונה, היא האישה האהובה, מכונה 'הנפש האלוקית' – מקור גאוותו של האדם, חלק אלו-ה ממעל, החלק בתוכנו שהופך אותנו לנזר הבריאה. הנפש השנייה היא הנפש הבהמית, שמיוצגת בפרשתנו בדמות האישה השנואה – היא מקור כל היצרים, החולשות, הרצונות הגשמיים שמניעים אותנו משל היינו בהמה. באופן טבעי, האדם אוהב יותר את הנפש האלוקית שבו, שהרי היא כרטיס הביקור היותר יפה שלו. אך אליה וקוץ בה: הבן הבכור נולד דווקא לאישה השנואה. קרי: ראשית אונו של האדם, מקור כוחו עלי-אדמות, נמצא דווקא בקרבה של הנפש הבהמית עמה גדל האדם מיום לידתו ויהיה קשור אליה עד יום מותו. היא זו שתניע אותו לחטוא, והיא זו שתתן לו את הכח (הפיזי, לכל הפחות) לשבת וללמוד תורה.[4] דווקא הכוח הבלתי-רצוני והלא כל-כך אלגנטי הזה, ולא הכוח האלוקי הנתון לשליטתנו המודעת במידה רבה יותר.

עם הוויטאליות הבהמית ניתן לעבוד בשתי דרכים: בדרך נמוכה, בהמית, דורסנית וחסרת רסן – או בדרך מעודנת וגבוהה יותר. לדוגמה, ישנו אדם נחמד מאוד שאני מכיר, שנוהג מדי פעם להגיד לאנשים סביבו: "אתה אל תראה אותי ככה! אני אמנם לא נראה דתי, אבל אני עושה הרבה מתן בסתר!". ב'סתר'? מדוע הוא מפרסם זאת? אלא שכנראה חלק משמעותי מ'ראשית אונו' של אותו אדם הוא יצר כבוד שמניע אותו באופן משמעותי, ומביא אותו גם להישגים. ההישגים הללו יכולים להיות סממני סטטוס, כגון מכונית, בגדים, בית יקר וכדומה, ויכולים להיות גם הישגים חיוביים יותר, כמו היכולת לתת לנצרכים. בסופו של דבר, גם אם אותו אדם היה מתוחכם יותר, או למצער מאופק יותר, ולא היה מגלה לכולם את רצונו בכבוד – עדיין היה הכבוד אחד המניעים המרכזיים שלו (בצדה, כמובן, של אהבת האנוש שבו). הרצון לזכות בכבוד נתן לו כח מאוד משמעותי שמאפשר לו להרים הפקות מרשימות של 'מתן בסתר', כגון חלוקת חבילות מזון לנזקקי השכונה וכדומה.

מוסיף האדמו"ר הזקן ואומר שלא יעזור לאדם לנסות להתחמק מ'ראשית אונו', מאותו כח ראשוני שמניע אותו ('תהליכים ראשוניים' בשפתו של פרויד), שכן הוא-הוא ראשית אונו! לו משפט הבכורה! זה הכוח החזק ביותר במגרש המשחקים שלו! מכאן מזמין האדמו"ר הזקן את האדם לעבודת הבירור: מחד, להעלות את הנשגב שבאותו הכוח המרכזי שמפעם בתוכו – ולממש אותו באופן חיובי. מאידך, לדחות את הצדדים שאין ביכולתו להעלותם.[5]

האדמו"ר הזקן מצביע על שתי דרכים מעשיות המאפשרות לאדם לעשות את עבודת הבירור:

הראשונה היא כמובן ההתבוננות:[6] להכיר בכך שאותו כוח, אותה התאווה שמניעה אותי – היא גילוי קטן של בורא העולם בכבודו ובעצמו. אלא שהתגלותו של הקב"ה באמצעות אותו הכוח היא ענווה ושפלות מצד הקב"ה, שהרי אין ערוך בין אותה ההתגלות לבין עצמותו האינסופית של הקב"ה, ומכאן מתעורר האדם לטהר את כוחות נפשו ולדחות את הצדדים החשוכים שבה.[7]

הטכניקה השנייה היא התפילה. בתפילה האדם מבקש מהקב"ה שיגלה לנגד עיניו ששורש כל תאוותיו בקודש הוא. "ברוך אתה ה'" – האדם מתפלל אל ה' באמצעות המילה 'ברוך', שהיא לשון המשכה והשפעה, ומבקש ש'אתה' (עצמיות הקב"ה) יהיה ברוך (כלומר נגלה) אלינו. אנו רואים את הופעת הקב"ה רק כ'אל מסתתר',[8] ואנו מבקשים שגם פנימיות הקב"ה תתגלה אלינו, כך שנכיר באופן ברור שלא יכולה להיות אף תאווה (כבוד בדוגמה שלנו) שאינה קדושה כולה בשורשה, משום שכל העוצמות כולן – הן גילוי של הקב"ה. דרך מסוימת של תפילה היא אמירת י"ג מידות הרחמים. אמירתן, כך מפרש אדמו"ר הזקן, אינה מתוך יראת העונש המובילה אותנו לבקשת סליחה, אלא מתוך רצון שה' ירחם עלינו, ומתוך כך יתגלה אלינו רצונו העליון ביותר – שיחשוף את הטוב שבעוצמות המוליכות אותנו, ומתוך כך ממילא יעלים את הרע שבהן. כאשר תהיה התגלות הרחמים הזאת, הרי הרע שבנו יתגלה כטוב, ואז יהיה יתרון אורו כאור הבא מן החושך – שכוחו לגבור על החושך גדול מכוחו של האור ה'תמים' לגבור על החשכה.

 

המשך - בפוסט הבא

---

[1] דברים כ"א, ט"ו-י"ז.

[2] מסכת בבא בתרא, פרק ח, משנה ה: האומר "איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים", "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו", לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. המחלק נכסיו לבניו על פיו, רבה לאחד ומעט לאחד והשוה להן את הבכור, דבריו קימין. ואם אמר "משום ירושה", לא אמר כלום. כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף "משום מתנה", דבריו קימין.

[3] "ליקוטי תורה", פרשת כי-תצא.

[4] פרויד הגדיל לנסח זאת בכך שטען שהנפש הבהמית, ה'איד' בלשונו, הינו מקור כל האנרגיה הנפשית. כל פעולה נפשית שהאדם פועל, או תהליך נפשי שעובר עליו – האנרגיה שבו לקוחה מהחלק הבהמי שבו. אמנם רבים חלקו על הכללה זו, וטענו שה'איד' הוא אמנם מקור רוב האנרגיה הנפשית, אך לא כולה. בכל מקרה, התורה לא דנה בדקדוקים אלו, ואין הם מענייננו.

[5] שהם כמובן הצדדים הגבוהים יותר באותו הכוח, אלא שאם לא יודעים לעבוד איתם הם הרסניים.

[6] שנעשית באמצעות הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

[7] שהרי גם החיצוניים יונקים את כוחם מאחוריים דקדושה.

[8] המתגלה באמצעות שם אלוקים, ובמובן מסוים גם שם הוי"ה.

נופלים, כפופים - ועושים!

גם את הפוסט הזה אני מעלה כסיכום ללימוד שהתקיים בשבוע שעבר בזיהרא

ומה כשאי אפשר? עושים!

האדמו"ר הזקן דורש במקום אחר[1] את הפסוק:

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה – וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'.

"ההרים" הלא הם שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב. כל אחד מהאבות מגלה למעשה תכונה מסוימת: אברהם מגלה את מידת החסד, יצחק את הגבורה ויעקב את הרחמים. אלא שההרים ימושו, קרי: כל הדברים שאתה נשען עליהם, יתמוטטו לבסוף. ייחוסך, יכולותיך, החינוך שגדלת עליו, הרגליך, מעשיך הטובים שעשית, זכויות שקנית לך, ניצחונות העבר שלך – כולם ימושו וימוטו. הדבר היחיד שלא ימוש, לא יזוע ולא יזוז לעולם הוא החסד האלוקי. זו התמוטטות שיכולה להיות מאוד מפחידה, אבל אם נפתחים אליה, זוכים במנה גדולה בהרבה משהיינו מסוגלים לשער.

האדמו"ר הזקן מציג תמונה קצת טרגית של האדם: "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים". כל אדם הרי הוא בחזקת 'נופל' או 'כפוף' בפני הגשמיות. הכפוף הוא זה שראשו וליבו אמנם נוטים אחר הגשמיות וענייני עולם הזה, אך לפחות רגליו (כלומר: מעשיו) עודנה נטועות בקרקע המצוות, יראת השמיים וההימנעות מן החטא. הנופל, לעומתו, הוא מי שאפילו רגליו אינן עומדות על הקרקע, כלומר: רצונו ומשאביו הרוחניים מופנים לענייני העולם הזה, ואף מעשיו בפועל אינם קשורים לקב"ה.

אך הטרגדיה אינה נגמרת כאן: "את פניך ה' אבקש" – האדם מבקש את פני ה', אך פונה אליו עם האחוריים. לבו חפץ בגשמיות יותר מאשר ברוחניות, אהבת ה' שלו היא מעושה, ואינה נובעת מהתלהבות הנפש ומלהט מתפרץ, אלא מהשתדלות מאולצת:

בזמן בית המקדש, היה כללות נפשות ישראל בטבעם נמשכים לעבודת ה', לאהבה אותו ולדבקה בו מרצונם וחפצם האמיתי, שזה עיקר וחיות הנפש. ושאר צרכי העולם הזה, לא היה אצלם כי אם על צד ההכרח, ודרך ארעי ובקרירות – שלא היה חיות הנפש בזה אלא דבר מועט. מה שאין כן בזמן שאין בית המקדש קיים, הוא להיפך ממש, כי טבע נפש האדם להימשך אחר צרכי הגוף וענייני העולם הזה. ואפילו מה שעושה טוב וסר מרע, ומעורר את האהבה לה' לדבקה בו ובתורתו – הוא מצד יגיעת הנפש, בעמל ויגיעה, ולהטות לבבו לעורר את האהבה. ונקרא בחינה זו 'אחור בפנים', 'כי פנו אליי עורף' – אפילו מה שפנו אליי לפנימיות שלי הוא בבחינת עורף, שהוא בחינת חיצוניות ואחוריים, שאין שם אלא חיות מועט.

ומה עושים עכשיו? באופן מפתיע, האדמו"ר הזקן מציע את המצוות כפתרון. במצוות יש איכות שאין בתורה ובתפילה: בתפילה, ובמיוחד בתורה, יש מקום לפניות זרות מצד האדם, נגיעות אישיות שיש לנו ספק בנקיותן: איזו מניפולציה אני מפעיל על דברי התורה על מנת שיתאימו לרצונותיי האמיתיים? האם אני שואף לאמיתה של תורה? וכן בתפילה: מה המוטיבציות שלי להתפלל? למלא את חסרונותיי הגשמיים/בהמיים? במצוות יש ממד של כניעות. אני מנענע לולב אם אני מתחבר לכך ואם לא, ומניח תפילין אם אני מרגיש משהו בזכות זה או לא. בכניעות הזו, אפילו דווקא כשאני לא מתחבר, יש איזה לוז חזק מאוד, שאומר: אני כנוע לפני הוי'ה. מה שאני באמת רוצה זה אותו. אני לא יודע למה, ובעצם אני נמשך כלפי דברים אחרים לחלוטין, אבל יש איזושהי נקודת לוז חזקה מאוד אצלי שמצביעה למעלה – אני באמת רוצה לרצות את מה שהוא רוצה, גם אם לא לזה אני מתאווה. למעשה, המצווה אף היא פרקטיקה של תפילה, סוג של תפילה בלתי מילולית – תפילה המבוטאת באמצעות מעשה. וכידוע, לעתים רבות מעשה או תנועה יכולים להעביר רגשות ורצונות באופן חזק הרבה יותר מאשר דיבור:

"רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם", הוא בחינת "ויצעקו אל ה' בצר להם", שעל ידי כך יושיעם וינטלם וינשאם למעלה מעלה.

פירוש הדבר: "רצון יראיו יעשה" – זו עשיית המצוות, שהיא גילוי רצון היראים, התחתונים, שתהיה פנימיות לבם אל הקב"ה. זהו גילוי רצון התחתונים שיהיה רצונם כרצונו של מקום, כדי שיתגלה שהמקור לכל כוחות נפשם הוא האנרגיה האלוקית האדירה, מקור חיות העולם. עשיית המצוות מצטיירת ע"י אדמוה"ז כזעקה אדירה, היוצאת מתוך המצר הנוקשה של הגשמיות ותאוות העולם הזה שהרצון האנושי כלוא בתוכו. הקב"ה ישמע זעקה זו, מבטיח אדמוה"ז, ויושיע את האדם. האדם למעשה נמצא בנקודה זו במצב עלוב ביותר: הוא רוצה לרצות. זה לא שהוא רוצה את הקדושה ואינו משיג, הוא אפילו לא מצליח לרצות אותה.

האדמו"ר הזקן מזכיר את הדעה המובאת במדרש[2] ש"זכות אבות תמה". כלומר, כוחות הנפש של האדם – הגבורה, החסד והרחמים – אינם עומדים בזמן שיש פירוד, שביהמ"ק חרב, שהרי האדם כפוף בפני הגשמיות ונוטה אחריה. החורבן גרם שעשיית המצוות אמנם ממשיכה אור מקיף לאדם: "בצלו חמדתי וישבתי"; אך אור זה הוא ערטילאי מדיי, ואין המשכה של האורות המקיפים אל הפנימיים לכדי "ופריו מתוק לחיכי" – קדושה שניתן לחוש בה בחיי הבשר ממש.

באופן מפתיע, האדמו"ר הזקן מדבר בשדה שאין בו צדיקים ורשעים, מפני שלעומת האין סוף ברוך הוא,[3] כל בני התמותה רחוקים מרחק שנות אור. אוסף של כמה מצוות אינו משנה מאום ("כולם בחכמה עשית").[4] לכן התשובה היא צורך של כל אדם מישראל: "אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין". שבתשובה זו, תשובה של עליבות, של קטנות, של ענווה כלפי א"ס ב"ה שאין לנו תפיסה בו כלל – בה תלויה ביאת המשיח. כשיתגלה א"ס ב"ה לנבראים כולם, אזי "ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" – גם אברהם, יצחק ויעקב. גם אנשי התורה, העבודה וגמילות החסדים יתמוטטו אל מול השלמות של האינסוף. אם כן, הפתרון אינו ניסיון לתשובה של צעד-אחר-צעד, עליה מן הקרקע לגבעה, ומגבעה להר, שהרי גם ההרים והגבעות יתמוטטו – אלא עליה בדרך קיצור.

'דרך קיצור' זו היא דרכו של הצדיק.[5] הצדיק אוחז גם בשמים וגם בארץ, עושה שלום בין פמליא של מעלה לפמליא של מטה, כלומר: מביא לכך שעליונים ותחתונים שווים, באמצעות גילוי רחמיו של א"ס ב"ה, ולא באמצעות "חסד לאברהם" (קרי: יכולת אנושית, שלא ניתן לסמוך עליה). "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", ומפני שהיא כבר לא יכולה לעלות מלמטה למעלה, היא זקוקה לרחמיו של הא"ס: "כי בועלייך עושייך – אלוקי כל הארץ ייקרא". הא"ס יורד אל הארץ הנפולה, אך מכיוון שהוא כבר ירד –  אין ערך ל'למעלה' יותר מאשר ל'למטה'. ומכאן:

עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם: 'קדוש'. שלא כיום שאומרים 'קדוש' ממטה למעלה (י.א: כמו בתפילה), אלא יאמרו 'קדוש' מלמעלה למטה, לפי שגם למטה יהיה גילוי אלוקות. וכל זה לפי ש'אמר מרחמך הוי'ה', שכל זה נמשך מרחמים גדולים שמעלה ומטה שווין.

כלומר: כבר לא יהיה ערך לומר "קדוש" דווקא על העליונים, על המלאכים, על לימוד התורה ועשיית המצוות, שכן כל הכוחות הגשמיים יהיו קדושים בדיוק כמותם. לאדם בעצם אין סיכוי לרצות את האין סוף, ולפיכך הברירה היחידה שנותרה היא להפוך את התחתונים לקדושים לפחות כמו העליונים – ואז כל מה שירצה האדם, קדוש הוא.

נסכם את התהליך המתואר כאן מתחילתו ועד סופו: האדם מבקש לסמוך על יכולותיו וכוחותיו, על תורה שלמד ועל מצוות שעשה, כדי להתקרב לאין סוף ב"ה; אך אין לו סיכוי, מפני שהוא יודע עד כמה הוא רחוק משלמותו של האלוקים. בתוך-תוכו אף הוא יודע שצרכי הגוף ותאוותיו, ענייני משפחתו ומעמדו בחברה, מדאיגים אותו יותר מאשר הקשר לקב"ה. בנקודה זו האדם מגיע לייאוש, שעשוי לפתוח פתח להיכנעות בפני הוי'ה ולזעקה אדירה מעומק הלב, שמזמנת רחמים אדירים המגלים באִבְחָה חדה את כל קרעיו, קרבו וכרעיו כטובים. מאוד.

---

[1] לקוטי תורה כי תצא, ד"ה "כי ההרים ימושו". כל הציטוטים מכאן ואילך לקוחים גם הם ממקור זה.

[2] ויקרא רבה, פרשה ל"ו.

[3] מכאן ואילך: א"ס ב"ה.

[4] גם ספירת החכמה, הרי היא כעשייה גשמית עבור הא"ס ב"ה.

[5] ספירת היסוד, הברית.

ביוזמת ראשי ישיבות ההסדר: אוניברסיטת אריאל פותחת תכניות לגברים בלבד

זוכרים את בובות הקפיץ ששיחקנו בהן בילדותנו? מדובר בבובה קטנה שאם מסובבים לה את המפתח בגב, היא הולכת כמה צעדים, ואם נותנים עוד סיבוב – היא פוסעת עוד קצת. וכמו שקרא לכך חברי מימי הישיבה: כל הזמן ממשיכים לסובב לבן-אדם את המפתח בגב, כדי שהבובה הדתית תמשיך לנוע.

אוניברסיטת אריאל פותחת מסלול לימודים לגברים בלבד. ללא נשים (וגם ללא חילוניים...). מן הסתם יתכן שבעתיד יוקם גם מסלול לנשים בלבד. ידיעה המדווחת כאן, וכאן.

והנה הנימוקים המופיעים באתר "בתי מדרש ישיבתיים", ארגון שהוקם על ידי הרב אביב זגלמן, בנשיאות הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת מעלות, ובראשות משותפת של ראשי ישיבות ורבני ערים רבים:

עדיף ללמוד תורה במתכונת ישיבתית שעוצבה במסורת הדורות: בימ"ד, חבורה, רב, חברותא, שיעור, דיבוק חברים, תסיסה ושמחה.

עדיף ללמוד בבימ"ד גמיש, המאפשר התאמה אישית בזמנים ובתכנים.
עדיף שבתי המדרש לסטודנטים יהיו של הישיבות והרבנים.
עדיף ללמוד תורה לשמה, גם כשזה לא 'משתלם'.

אני לא מבסוט. למה? בואו נתחיל דווקא בצדדים בהם אני תומך:

1.      צניעות. לא אופנתי, אבל חשוב מאוד. באוניברסיטאות, סטודנטיות מרשות לעצמן להתלבש בצורה שהן לא היו מרשות לעצמן להתלבש כמעט באף מקום עבודה בו עובדים בוגרי אקדמיה. לא במשרדי ממשלה ולא בחברות רציניות במשק. או כפי שאמרה בסרקזם מרצה חילונית שלימדה אותי באוניברסיטה (שלבשה מחשופים בעצמה) "מכללה היא יותר 'אוניברסיטה' ככל שגובה העקבים של הסטודנטיות גדול יותר". ודי לחכימא ברמיזא. אין קוד לבוש באף אוניברסיטה נורמלית בארץ. וחבל.

2.      במסגרות נפרדות-תורניות שכאלה, יש בדרך כלל יותר משבצות זמן שאמורות לאפשר לאנשים ללמוד תורה (במסגרות בית מדרש כאלה ואחרות). עצם העובדה שיהודי ניגש ללמוד תורה היא מעשה שיש לו משמעות רבה מבחינה רוחנית.

ועכשיו למה לא:

בידול, בידול, בידול. קהלים שהשתייכו בעבר לבני עקיבא, שחרתה על דגלה להשפיע על החברה הישראלית – הולכים ומתבדלים, הולכים ומבצרים עצמם לדעת. פחד הוא פקטור מרכזי בסיפור הזה. המילה "מטריד" הפכה לקלישאה חבוטה בשיח של השנים האחרונות, אבל אותי הסיפור הזה באמת מטריד, כי הוא חלק ממגמה של ציבור חרד"לי או רבני.

כי מה יהיה המצב באוניברסיטאות לאחר שציבור בוגרי הישיבות, ציבור רציני מאוד מבחינה דתית, ידיר עצמו מהן? בתכניות הנורמליות באוניברסיטאות תיווצר חברה חילונית למהדרין, המכילה בעיקר (לא רק) דתיים חסרי חוט-שדרה-דתי, שייטמעו בחברה החילונית, ולא ישפיעו עליה. אנשים שילמדו באוניברסיטה לא יפגשו קול דתי משכיל, בוטח בעצמו, בשיח אקדמי בוגר, וזה מתכון לדלות וחד-צדדיות של הדיון באקדמיה ה'רגילה'. גם הלומדים הדתיים ודאי יפסידו מכך שהשיח יהפוך דל יותר ומאתגר פחות, וודאי שהדתיות שלהם תהיה חלשה יותר, כי לא עמדה בהצלחה אל מול השונה.

כעת אעבור לאחת הטענות המרגיזות שמובאת בציטוט מאתר "בתי מדרש ישיבתיים":

עדיף שבתי המדרש לסטודנטים יהיו של הישיבות והרבנים.

אהה... ואם לא? מהי החלופה? בית המדרש בכולל באוניברסיטת בר אילן אינו בראשות הרב שבתי רפפורט? ראש ישיבה לשעבר, תלמיד חכם שאין עוררין על רבנותו וידענותו? האם אין כאן כלל עניין של מאבקי שליטה על קהל שומעי-הלקח?

נעבור לטענה נוספת, מובלעת, שלא כתובה בציטוט שהבאתי למעלה, אבל נוכחת כאן מאוד, ונאמרת בגלוי על ידי מובילי התכנית:

בדור הראשון הוקמו ישיבות תיכוניות. בדור השני הוקמו ישיבות הסדר, גבוהות ומכינות. החזון של 'בית מדרש ישיבתי' הוא לבנות את הדור השלישי, ישיבות לבוגרים המצויים בעולם המעשה.

הסבר לציר שאני מוצא בציטוט הנ"ל: בגיל 13 או 15 נכנס נער לישיבה תיכונית, שם המדריך מעיר אותו כל בוקר לתפילת שחרית. במהלך השנתיים האחרונות ללימודיו (לפחות) בישיבה התיכונית, משפיעים עליו להמשיך לישיבת הסדר. אחת הסיבות לכך היא שאחוז גבוה מתוך המתגייסים הדתיים לצבא מיד בסיום התיכון מורידים את הכיפה במהלך השירות הצבאי (נשים כרגע בצד את העניין שמן הסתם חלק מהם מתגייסים בכוונה ישירות לצבא, על מנת להוריד את הכיפה).  אז הומצאה ישיבת הסדר שמטרתה להחזיק את הבחור עוד קצת כדתי (בישיבה, החברים של התלמיד יעירו אותו לתפילת שחרית). במהלך הישיבה הבחור מקבל גם שירות צבאי מקוצר, ואם ירצה השם נצליח גם יתחתן במהלך הישיבה (והרי קשה יותר להוריד כיפה אחרי שהתחתנת עם בחורה תורנית). לקינוח, למי שעדיין נשאר רווק, או שאשתו אינה מחנכת דגולה (היינו: שלא מעירה אותו להתפלל שחרית וללמוד דף יומי בערב), הרי שהמצאנו את הדור השלישי: "בתי מדרש ישיבתיים", הכוללים מסלול לימודים נפרד באקדמיה + לימוד במתכונת הבית-מדרשית. ככה שלא תראו בנות וחילוניים כמעט בכלל בין גילאי 13-27, ותמיד יהיה מי ש"יעיר אתכם לתפילה" או שיעזור לכם לייצר אווירה ש"אני לא יכול לוותר על דף יומי". בהמשך, אותו אדם יצטרך לקום מוקדם בבוקר כדי ללכת לעבודה, ואז נקווה שהוא יתפלל שחרית במניין, ובהמשך, הוא עצמו יעיר את ילדיו לתפילה בבוקר – וגם ישלח אותם לישיבה תיכונית.

מה טוב ומה נעים. זוכרים את בובות הקפיץ ששיחקנו בהן בילדותנו? מדובר בבובה קטנה שאם מסובבים לה את המפתח בגב, היא הולכת כמה צעדים, ואם נותנים עוד סיבוב – היא פוסעת עוד קצת. וכמו שקרא לכך חברי מימי הישיבה אפי בכר: כל הזמן ממשיכים לסובב לבן-אדם את המפתח בגב, כדי שהבובה הדתית תמשיך לנוע.

בכל מקרה, בתי מדרש ישיבתיים הוקמו, ותכניות לימוד נפרדות לגברים – הוקמו ויפעלו. והתועלות שבתוכניות אלו – בצידן, ואיני שולל אותן, ולהיפך: פירטתי שתיים מהן למעלה. אני כן חושש מאוד משתי מגמות ארוכות טווח שנמצאות בתאוצה בשנים האחרונות:

1.      הציבור הדתי-לאומי "מחנך את עצמו לדעת". כל דבר הופך להיות שאלה חינוכית, והרי בחינוך צריך להקפיד מאוד על הגבולות. בנוסף, צריך לדבר בשפה ברורה ובהירה. ולכן השיח בציבור הדתי נוטה הרבה פעמים להסתכם ברמה הנמוכה של עלוני השבת (פעם קראו להם 'עלוני פרשת השבוע'), וברמה שמתאימה לדיונים של ילדים בני 15.

2.      התחרדות והקצנה כתוצאה מפחד מהעולם החילוני, והאפקטיביות הגבוהה של שליטה בקהל סגור ומונוכרומטי: קהל כזה ילמד במוסדות שתגיד לו וישלח את ילדיו למוסדות כאלו, יתלבש כמו שתגיד לו, ומה שאני חושש שיהיה היבוא החדש מהעולם החרדי: בוגר ישיבה שגם יעבוד היכן שתגיד לו.

למעשה, מעניין לשים לב שכרגיל התכניות האקדמיות הנפרדות לגברים מבית המדרש הדתי-לאומי, מתמקדות בחינוך או במקצועות טכניים או מדעים מדוייקים, ולא במדעי החברה והרוח, שהם המעצבים האמיתיים של החברה הכללית לאורך זמן. גם מדעי המדינה שיילמדו בתכנית של אוניברסיטת אריאל – יילמדו כמקצוע משני בלבד.

את בעיית הצניעות באוניברסיטאות אפשר לנסות לפתור באמצעות ניסיונות לגבש יחד עם סגל המוסד קוד לבוש בסיסי, כפי המקובל במקומות עבודה. זה יסייע גם לשמור על המכובדות האקדמית. בנוסף, אפשר לחזק את החוסן הרוחני של הלומד, וגם ללוות אותו מבחינה רוחנית (אם הוא מעוניין בכך). את הרצון לאפשר יותר לימוד תורה אפשר לממש באמצעות חיזוק בתי המדרש השונים הפועלים באוניברסיטאות (חלקם לדתיים, וחלקם פונה גם לחילוניים), ובאמצעות הקמת בתי מדרש נוספים – בתוך המוסדות, וחוצה להם, בקהילה.

"ישיבה היא כמו תיבת נוח. זה מקום אוטיסטי וסגור, אבל כשיש מבול – נכנסים לתיבה ומסתגרים מפני העולם". כך אמרו בישיבות של אירופה. כיום מקובל לומר שישיבה היא תיבת נוח במשמעות של חממה, שטוב להיכנס אליה למספר שנים כדי לצאת מחוזק יותר בהמשך". תורה אמורה להשפיע על החיים ועל החברה הרחבה. כך לימדו אותי רבותיי בישיבה. אז מתי בדיוק נפסיק להסתגר?

 

על סבתא ועל השואה

אני בא לכתוב על השואה, וישר חושב על סבתא אהובה. למה דווקא סבתא אהובה? בשואה נרצחו 6 מיליון יהודים, ושרדו בטח עוד מיליון. למה אני נדבק דווקא אליה?

אפשר להגיד ששישה מיליון זה מספר בלתי נתפס, וסבתא היא הצוהר שלי לסיפור הזה. שביל שאפשר לגשת בו אל הבלתי-נתפס הזה. אבל אפשר גם להגיד בנאיביות גמורה שסבתא שלי עניינה אותי ומעניינת אותי הרבה יותר מהשואה. השואה עבורי היא סיפור חסר פנים, מרושע ואיום (ואם נקבל את טיעון ה"בנאליות של הרוע" של ארנדט - מרושע עוד יותר), ואילו סבתא אהובה היתה בנאדם עם פנים. שאהבה, ונתנה, וחמלה, והתעקשה. וגם הרבה פעמים הפחידה. פעמים ספורות הפחידה אותי, ופעמים רבות הרבה יותר הפחידה את שני ילדיה, ובפרט את בנה בכורה. 

היתה בה ועקשנות שלא תאמן, והמון נחרצות ונחישות, ודבקות במטרה. והמטרה היתה לחיות, בעצמאות. בקומה זקופה, בזכות עצמה. ולהיות נורמלית. היה לה פחד אינסופי שיגדירו אותה כמשוגעת. שמישהו יום אחד יתפוס אותה, ויגיד לה: "גברת אהובה! אנחנו יודעים טוב מאוד על הטירוף שמתרוצץ בתוכך, על המספר באושוויץ שלא חרתו על בשרך, אבל נחרת עמוק בנפשך, באופן בל יימחה, בלתי-ניתן לתיקון, ואת משוגעת, וזה סופי ומוסמך". פעם היא נכנסה לבית החולים איכילוב ושאלה שם רופא שעבר במסדרון איך מגיעים למחלקה מסוימת. הוא אמר לה לעלות במעלית לקומה 5. היא העירה שיש אנשים שמפחדים לעלות במעלית, והוא אמר לה ש"כאן זה לא בית חולים פסיכיאטרי". כשאמרו לה משפטים כאלה, היא היתה בטוחה, ממש בטוחה, שמדברים בדיוק עליה, שהיא באמת משוגעת, ושהיא לעולם לא תצא מזה. ואם היא תרשה לעצמה לחשוף את רגשותיה, זכרונותיה, ואת הטירוף שהטביעו בה ושהתרוצץ בתוכה - היא לא תשלוט על הייאוש, האימה, הבכי שחנקה כל השנים, העצבות - ושאושוויץ יכבוש אותה מחדש, לנצח, וינטרל את יכולת התפקוד שלה. היא פחדה פחד מוות שידביקו עליה תווית של משוגעת, של מוכה חסרת-תקנה, ושהיא לא תצליח לעולם לעבוד עלינו ולשכנע שהיא שייכת לעולם הנורמליים.

אני דווקא חוויתי אותה כאדם נורמלי, מרשים, חזק, מדהים. שנאחז בחיים בהצלחה, על אף ולמרות אינסוף סיבות. דוד שלי, לעומת זאת, חווה אותה כאישה פתולוגית לחלוטין, שהעבירה אליו כבר בילדות את החרדות הנוראיות והאינסופיות שלה על העולם כולו, ובכך לתחושתו הרסה את חייו באופן שיטתי ומתמשך, ומגיל 6 ועד גיל 62, אז עזבה אותו - עזבה בגוף, אבל לא בנפש.

היתה לסבתא אהובה הערצה אדירה להשכלה ואסתטיקה. שפת האם שלה היתה גרמנית, השפה השניה הונגרית. יידיש היתה רק השפה השלישית או הרביעית. והנה התרבות הגרמנית, שסגדה להשכלה ולאסתטיקה, ובשמן רצחה 7 או 8 מיליון איש (גם מתנגדי משטר, חולי נפש, הומוסקסואלים, צוענים ועוד), וגרמה להרג של עוד עשרות מיליונים. הרצח היה בשם האסתטיקה - "טוהר הגזע" וטוהר האנושות, ובחסות המדע - בשם תורת הגזע ובעזרת הטכנולוגיה שגויסה לרצח המונים. אבל סבתא המשיכה להעריץ השכלה. לעתים סיפרה שהיא הלכה להיבדק אצל פרופסור מאן-דהוא, וכאשר היתה מזכירה את השם המפורש "פרופסור", היה זה נשמע כאילו נגעה באלוהים עצמו. ועוד לא הזכרתי את העובדה שהיתה מקפידה לקנות מכונות כביסה מתוצרת גרמנית, "משום שזה הטוב ביותר".

אם מישהו נתן לה משהו בחינם, או במתנה, ולו הדבר הפעוט ביותר, היא תמיד חשבה שזה "יפה מצדו". מבחינתה העבירה הגדולה ביותר היתה לחשוב שמישהו חייב לה משהו. תמיד עיצבנו אותה הישראלים שנוהגים לשאול "מה הזכויות שלי? מה מגיע לי?" - "מה מגיע לך?" השיבה פעם לאישה אחת, "קדחת! קדחת מגיע לך!". 

היא היתה מגישה כוס מיץ לאורחים שלה על גבי מגש קטן, עם מפיות בדוגמה פרחונית תואמת למגש. והיתה טורחת להסביר לך, מדי שבוע בשבוע, שהמפיות תואמות למגש. היא לא היתה סנילית, אבל היא היתה קפדנית מאוד. עקבית מאוד. כנראה היתה זו תוצאה של החינוך מהבית, וגם של האנרגיה שהשאירה אותה בחיים לאורך כל צעדת המוות, מאושוויץ הארורה ועד גרמניה. לפני כחמש שנים עברה צינתור לפתיחת ווריד בצוואר, והרופא שניתח אותה אמר בסיום הניתוח לאמא שלי: "ביצעתי את הניתוח הזה מאות פעמים, ומעולם לא ראיתי כלי דם סתומים כמו אצל אמא שלך. איך היא חיה?!".

היא שנאה קיטורים ובכיות. "למה הן בוכות?! אני תמיד נלחמתי בחיים שלי להיאחז בכל קרן שמש, גם כשלא היה קל". סבתא הקפידה ללכת לקונצרטים ומוזיאונים, ולהאזין למוסיקה קלאסית ברדיו מדי יום שישי. כי התרבות הגרמנית לא רק רצחה את משפחה, אלא היתה גם ערש ילדותה. ובמובן מסוים, התרבות הזו היתה בשבילה קרש הצלה של ממש. היא שמחה מאוד ללכת לעבודה, והיתה סבתא למופת. אני זוכר איך כילד בן שש היא היתה חותכת לי את השניצל (מעשי ידיה) לקוביות מרובעות, מדוייקות, שוות בגודלן, ואני הייתי מתפעם מן היצירה ההנדסית ואוכל בשמחה. ולא מבין, לא מבין שהדיוק הזה הוא פתולוגי, אבל גם הבסיס והיסוד לקיומך, סבתא. וכשהיית איכשהו תמיד מצליחה לנקות את צלחת המרק, את הכף האחרונה שלא הייתי מצליח לאסוף, כבר הבנתי שאלה השאריות "משם". ואיך היית שומרת בקנאות את מפיות השולחן גם לארוחה הבאה, אפילו אם התלכלכו קצת (כל עוד לא הוכתמו לחלוטין), והיית תמיד מסבירה לנו כמה מצוין שיש מפיות כאלה, להתנקות בסוף הארוחה. וכשגדלתי, הבנתי שכנראה חוסר ההיגיינה מ"שם" עדיין מאיים עליך.

סבתא, איזו אישה חזקה היית. איך הצלחת להיאחז בחיים האלה, עם כל הייאוש שיש בהם, וכל המעגליות המתסכלת הזו שלא נגמרת. והושאה הזו שישבה עליך, וניסתה תמיד לחנוק לך את קרן השמש בה נאחזת. אני מתגעגע אליך מאוד סבתא. החיים התאכזרו אליך, אך היית גדולה מהחיים.

 

 

***********

הבהרה: רשומה זו היא אסופת מחשבות וזכרונות אישיים שלי בלבד, ואין בהם על מנת לנתח באופן אובייקטיבי את דמותו של סבתא אהובה.

***********

סבתא אהובה לוי לבית שטרן, נולדה באוז'הארוד ('אונגוואר' בלשון היהודים) שבצ'כוסלובקיה ב1928, היתה במחנות שטוטהוף ואושוויץ (שם נרצחו הוריה ושלושה מששת אחיה), ונפטרה לפני 3 חודשים, בינואר 2013. אהבתה הגדולה לבני משפחתה - תיזכר לברכה.